מאירי על שבועות עו

התובע את חברו בחטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאין לו בידו כלום והודה שיש בידו כוסמין לבד חייב שהרי חלה השבועה על מה שהודה אמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין ונשבע שאלו הודה היה מתחייב שלש והודה באחת או בשתים הרי הוא חייב על אותם שהודה:

כבר ביארנו שכל הכופר בממון שאלו היה מודה בו לא היה מתחייב פטור משבועת הפקדון כך הטוען בו טענת שקר ואלו היה אומר מה שהוא אמת היה פטור אין כפירתו מחייבת מעתה מסר שורו לשומר חנם ונגנב שנמצא שאלו הודה שנגנב פטור וכשזה תובעו אמ' לא הפקדת אצלי או שנאנס ונשבע והודה שנגנב פטור משבועת הפקדון וכל שכן אם לא היה פוטר עצמו בטענה כגון שהשאילו שורו ונגנב שהוא חייב וטען לו שנאנס והרי הוא חייב גם כן פטור משבועת הפקדון ונמצא שאין בטוען טענת שקר על פקדון חיוב אלא בפוטר עצמו בטענה זו ושלא היה פטור ממנה בהודאת מה שהיה טוען כגון שומר שכר שהיה טוען נאנסה והודה שנגנבה ושהוא חייב וכן כל כיוצא בזה:

גנב שורו ואמ' לא גנבתי ואתה הפקדתו אצלי ונשבע והודה חייב שהרי היה פוטר עצמו בגנבה ואבדה וכן טען ששכרו היה פוטר עצמו באונסין וכן טען ששאלו היה פוטר עצמו במתה מחמת מלאכה ומ"מ אם אמ' אתה הפקדתו אצלי או השכרתו או השאלתו והרי הוא לפניך טול אותו ולך ונשבע פטור שהרי מזמין לו את שלו ולא תועיל לו עוד כפירה זו ליפטר מכלום וכן אם אמ' מכרתו לי ולא נתתי דמיו טול אותו כשלך וכל כיוצא בזה פטור משבועת הפקדון ובכלן חייב בבטוי ודברים אלו מתבארים קצת במסכת בבא קמא וקצתם בפרק אחרו' שבמסכתא זו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

שבועת הדיינין וכו' אחר שביאר ארבעת מיני השבועות דרך כלל ודרך פרט והדבר ידוע שכל שבועה שהדיינין משביעין אפי' שבועת היסת אם נשבע בה לשקר היא בכלל שבועת הפקדון לחיוב חומש וקרבן כמו שביארנו רצה לבאר בפרקים אלו השבועות שהיו בית דין משביעין את הבעלי דין על אלו צדדין הן וענין שבועת הדיינין היא במקום שאין התביעה מתבררת על פי עדים ולא מפי הבעלי דין עצמן והוא שהדיין צריך לחקור תחלה הבעלי דין אם יוכל להבחין האמת מתוך דבריהם עד שלא יצטרך לעדות כמו שתאמר דרך משל אם בא ראובן לפני הדיין וקובל על שמעון שנעשה לו ערב ושמעון כופר צריך הדיין לחקור את התובע היאך נכנס לך זה ערב עד שמא יאמר לו תופש הייתי בבעל חובי שיפרעני וראהו זה חנוק בידי ואמ' לי הניחהו ואני ערב והנחתיו על אמונתו והדבר ידוע שאין ערבות זה כלום בלא קנין והוא פוטר את הנתבע [מתוך דבריו או שיחקור את הנתבע] היאך אתה אומר שאינך לו ערב אימא לן גופא דעובדא היכי הוה עד שמא יאמ' לו ודאי על אמונתו הלוהו אבל לא קנו ממני בכך והרי הדיין מחייבו מתוך דבריו שכל ערב שבשעת מתן מעות אין צריך קנין ובדרך זה הוא עושה בכל הדינין ואם אינו יכול להוציא הדברים על בוריין מחקירת דבריהם הוא מזקיקם לעדים כדי לפסוק את הדין על פיהם ואם אין להם עדים וכן שאין בפיהם נכונה להוציאה מתוך דבריהם עד שיוכל לצרף את הדין בלא שבועה הוא מטיל שבועה ביניהם פעמים לנתבע פעמים לתובע על הדרך שיתבאר וכל שנשבע פוטרו והולך עד שימצא הלה עדים או יברר טענותיו באיזה צד ודע ששבועות אלו חלוקות על שלשה מינין שבועת התורה שבועת המשנה ושבועת היסת ושבועת (היסת) [התורה] אינה אלא על שלשה דרכים הראשונה בהודאת מקצת ויוצאה לנו מאשר יאמר כי הוא זה ונקרב בעל הבית וכו' השניה בארבעה שומרים וכמו שמתבאר בפרשיות שלהן שבועת יי' תהיה וכו' והשלישית בעד אחד ויוצאה לנו מן המקרא לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה ושבועות אלו של תורה כלן הן לנתבע לישבע וליפטר שבועת המשנה היא שתקנוה חכמים להרבה דברים והיא אצל התובע בטענת בריא לישבע וליטול כגון שכיר ונחבל ונגזל ופעמי' על הנתבע בספק כגון שבועת השותפין והאריסין כמו שיתבארו בפרק כל הנשבעין ושבועה זו היא כעין של תורה בנקיטת חפץ השלישית היא שבועת היסת ופירושו לשון המלכה ועצה מלשון כי יסיתך שפירושו ארי ימלכינך כלומר שנמלכו חכמי' אחרונים ונתיעצו ביניהם על כך כשראו הדורות מעידים לכפירת הלואותיהם וי"מ שהוא לשון הסרה מענין ויסיתם דוד מעליו כלומר שתקנוה חכמי' האחרונים על הנתבע במקום שאין עליו דין שבועה מן התורה כדי להפיס דעת התובע ולהסיר מלבו כל תלונה עד שיכיר וידע שהבית דין יצאו בענינו ידי חובתם ועשו בדבר כפי כחם ואינה בנקיטת חפץ ושבועה זו כל שנשבע ובא עד אחד אחר השבועה והעיד עליו כתבו הגאונים שחוזר ונשבע וזה הפרק אמנם יסוד ענינו הוא לבאר שבועת הודאת מקצת אלא שיתגלגלו בו ענינים אחרים וכללים בענינים אלו ובשבועת היסת ובשבועת עד אחד ורוב הפרק יסוב על ארבעה ענינים הראשון לבאר הודאת מקצת על איזה צד הוא חייב בה שבועה ועל איזה צד פטור ויתבאר בתוכו שהכופר בכל פטור מן השבועה ומן התשלומין אף במקום שראו עדים את ההלואה הואיל ואומר שפרע ובאיזה צד הוא מתחייב מיהא במקום עדים והשני על טענת מי משביעין את האדם בכל מיני השבועות ועל טענת מי אין מזקיקין להשבע כלל בשום שבועה השלישי בטענת מה משביעין ואיזה דבר שאין נשבעין עליו כלל בשום שבועה הרביעי חוזר בעניני החלק הראשון ויתחדש בו דין מלוה על המשכון היאך מתגלגל בו דין הודאת מקצת זהו שרש הפרק אלא שיתגלגלו בו דברים בעניני דיני ממונות ארוכי הענינים כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור עניני החלק הראשון ובא לבאר הרבה תנאים שצריכים לשבועה האמורה בהודאת מקצת והוא שאמר שבועת הדיינין הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ואם אין הודאה ממין הטענה פטור שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב מנה לי בידך אין לך בידי פטור מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור מפני שהוא כמשיב אבדה אמר הר"ם פי' שתי כסף הוא משקל שתים ושלשים שעורות מכסף או מה ששוה זה השיעור ופרוטה חצי שעורה מכסף וכשמודה ממה שתבעוהו בפחות משוה פרוטה פטור וכן כשכפר מאשר תבעוהו בפחות משתי כסף פטור וכן אמרו ז"ל כפירת טענה שתי כסף ופי' אמרו פטור משבועת התורה אבל הוא חייב שבועת היסת ובכל מקום שיאמר במשנה בענין שבועת הממונות חייב ר"ל בשבועת התורה כי השבועות גם כן שעקרן מדרבנן הנזכרות במשנה הן בנקיטת חפץ כל דתקון רבנן כעין דאוריתא תקון ואין הפרש ביניהם זולתי בדין בלבד והוא שהשבועה המחוייבת מן התורה אם הוא מסרב ואינו רוצה לישבע יורדין לנכסיו ופורעין מן הנמצא אצלו השיעור שכפר ולא רצה לישבע עליו והשבועה המחוייבת מדרבנן ואע"פ שהיא נזכרת במשנה אם לא רצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אבל משמתינן ליה עד שיפרע או ישבע ואם עמד בנדוי ל' יום ולא פרע ולא נשבע מלקה אותו הדיין כפי מה שיראה מן רשעתו ואם לא עמד על כפירתו וסרבנותו מלישבע אחר שהלקוהו יתירו לו נדויו וילך לו ודע כי השבועה המחוייבת מן התורה שלשת מינים והם שבועת מודה במקצת ושבועת מי שיש עליו עד אחד ושבועת השומרים וכל השבועות הנזכרות במשנה מלבד אלה הם בתקנת חכמים אבל הם מנקיטת חפץ כעין דאוריתא ומה שאמר מנה לאבא בידך וכו' פטור וזהו כשאמר הבן שמא יש לאבי מנה בידך אבל אם אמ' לו בריא לי שיש לאבי בידך מנה ואמר הוא חמשים חייב ואינו כמשיב אבדה וכיצד היא שבועת התורה שתהיה ביד הנשבע כשהוא נשבע בתורה וזו היא נקיטת חפץ ושבועת היסת שתהיה התורה ביד משביעו:

אמר המאירי שבועת הדיינין ר"ל הבאה על ידי הודאת מקצת הטענה צריך שתהא הטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה ונחלקו עליה בגמ' רב ושמואל שלדעת שמואל צריך שתהא תביעתו שתי כסף לבד ר"ל שתי מעין שהוא שליש דינר ושיודה לו מתוכם פרוטה או יותר או יכפור פרוטה או יותר ונמצא שכל שהתביעה בשתי מעין יודה מהן כמה שירצה חייב ובלבד שתהא הודאתו או כפירתו בפרוטה ר"ל שתהא התביעה יתר משתי כסף עד שתהא ההודאה פרוטה או יותר והכפירה שתי כסף או יותר וכן הלכה ופי' הטענה כפירת הטענה שיכפור בשתי מעין או יותר ויודה בפרוטה או יותר ונמצא שאם טענו שוה שתי כסף ופרוטה צריך שיודה בפרוטה ויכפור בשתי כסף שאם לא הודה אלא בחצי פרוטה הרי אין ההודאה בפרוטה ואם הודה בשתי פרוטות או בפרוטה וחצי הרי אין כפירתו בשתי מעין ויש לפקפק בפרוטה וחצי מפני ששתי מעין פחות חצי פרוטה שתי מעין הם ואם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שהרי יש כאן שיעור כפירה ושיעור הודאה וכן שההודאה ממין הטענה שהרי טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם חייב ופרוטה זו פירשוה גאוני ספרד שהיה בה משקל חצי שעורה כסף מזוקק ושתי המעין משקל שלשים ושתים שעורות כסף צרוף כמו שביארנו במסכת קדושין וכן כתבוה גדולי המחברים וזהו אחד מן התנאים שבשבועת הודאת מקצת:

השני הוא מה שאמר ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כגון טענו חטים וכפר בהן והודה בשעורים ופטור אף מן השעורים כמו שיתבאר בשלישי של קמא ל"ה ב' וכן מכסף לנחשת והוא שאמר שתי כסף לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור שהרי טענו כסף והודה בנחשת שהפרוטה אע"פ שיש בה משקל חצי שעורה כסף מ"מ עקרה נחשת עד שבשם נחשת היא נכללת אבל המעין לא היה בהם אלא כסף כך צריך לפרשה לדעת שמואל ולפי מה שפסקנו לדעת רב אתה מפרשה אף בשוה שתי כסף ומודה לו בשוה פרוטה שמאחר שכשהודה בפרוטה לא נשארה כפירת שתי כסף פטור כמו שכתבנו ונמצא שלדעת שמואל אתה מפרש שלא בא להודיע בכאן שפטור אלא מתנאי הודאה שאינה ממין הטענה ולדעת רב אף מתנאי הראשון ר"ל שאין הכפירה שתי כסף וי"מ שמאחר שפסקנו כרב פירושו אף בשוה שעקר פירושה בשוה כלומר שכל שאומר שתי כסף יש לי בידך מסתמא פירושו שוה שתי כסף וכל שמודה לו וכופר בשוה שתי כסף חייב אפי' לא היה ממין הטענה שהרי מן הסתם שוה קאמ' וכל שהוא מודה ממין הטענה הוא ואין נראה לי כן ולדבריהם מיהא דוקא בהלואה אבל בפקדון אי אפשר לפרשה בשוה ואף בהלואה דוקא שמזכיר לשון כסף אבל דבר אחר אין לפרשו בשוה ומ"מ אמר אחר כן שאם טענו שתי כסף ופרוטה וכפר בשתי כסף והודה בפרוטה חייב שמאחר שנכלל הכל בתביעה אחת הודאה ממין הטענה היא שטענו חטים ושעורים והודה באחד חייב כמו שביארנו ואין צריך לומר שכן אם אתה מפרשה בשוה כסף:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שבועה זו שהדיינין משביעי' בין בשבועת התורה בין בשבועת המשנה אינה צריכה שם המיוחד ואע"פ שבאברהם נאמר ואשביעך בי"י כבר חזרה תורה לומר ובשמי תשבע והכנויים בכלל שמו הם וכבר ביארנו שהיא צריכה נקיטת חפץ מה שאין כן בארבעת מיני השבועות אלא בשבועה שהדיינים משביעין והענין הוא שיקח הנשבע ספר תורה בזרועו ונשבע בשם המיוחד או באחד מן הכנויין שאין בידו אותו דבר והוא שיאמ' הריני נשבע בי"י אלהי ישראל או במי ששמו רחום וכיוצא באלו שאיני חייב לו כלום או שנשבע באלה ר"ל ארור הוא לי"י אלהי ישראל או למי ששמו רחום אם יש לו בידו כלום או הדיינין משביעין אותו ואומרין משביעי' אנו אותך ביי' וכו' או במי ששמו חנון אם יש לך וכו' והוא עונה אמן וכן באלה והוא שאומרין תהא בארור ליי' וכו' עונה אמן ואם השביעוהו או הניחוהו לישבע בלא נקיטת חפץ אינו כלום וחוזרין ומשביעין והוא שאמרו האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל ר"ל שלא בנקיטת חפץ נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר:

יש מי שאומר שטעם חזרה זו היא לפני שחושדין אותו לעבור על שבועה זו הואיל ונראית לו כשבועה מדברי סופרים ומשביעין אותו שבועה הנראית לו כשבועת התורה שלא יעבור עליה ולמדו מכאן שהחשוד על שבועת סופרים אינו חשוד לשבועת התורה ולי נראה שאין זו ראיה שיש לפרש חוזר ומשביעין אותו מפני שלא עשו בו כדינו ואין להם להקל ואף גדולי המחברים כתבו שכל שבודאי נעשה חשוד לשבועת סופרים חשוד הוא על שבועת התורה וכן הדין שהרי בעל עבירה מדברי סופרים חשוד על השבועה כמו שיתבאר בפרק כל הנשבעין:

נשבע או השביעוהו בנקיטת תפלין בידו אינו חוזר ומ"מ לכתחלה אין משביעין אותו אלא בנקיטת ספר תורה ותלמיד חכם אף לכתחלה נשבע בתפלין ולמדת שאין צרך בשבועה להיות על ספר תורה שלם כמו שדמו מקצת גאונים ולא עוד אלא שמקצת גאונים כתבו שאף הנשבע על התפלות והמחזורים שבועתו שבועה וכן כל מקום שיש בו מקראות בהזכרת השם ומ"מ אני אומר שבודאי הדברים אמתיים שהשבועה שבועה אף במחזורים ואין צריך לומר בספר תורה אע"פ שאינו שלם ומ"מ אין ראיה מכאן שהתפלין מ"מ התורה קדשתם אבל ספר תורה כל שאינו עשוי כהלכתו לא נתקדש אלא שאין פקפוק בדבר ששבועה חמורה היא שאין אנו צריכים בשבועה לקדושת ספר תורה שהרי די לו בהזכרת כנויין והרי שבועות התורה ר"ל בטוי ועדות וחברותיהן אין צרך לנקיטת חפץ כלל ומ"מ בציצית ושאר כלי מצוה אין אחיזתם נקראת נקיטת חפץ כלל ויש חולקין בזה ואל תחוש לדבריהם ומה שאמרו בענין שים נא ידך תחת ירכי ונאמר עליה בסוגיא זו לא צריכא לאנקוטי חפצא בידיה נתנה תורה ונתחדשה הלכה:

ושבועה זו מעומד ואם נשבע מיושב אין מחזירין אותו ותלמיד חכם אף לכתחלה מיושב:

שבועת היסת כבר ביארנו שאינה בנקיטת חפץ אלא שנשבע ביי' וכו' או באחד מן הכנויין על הדרך שביארנו והנהיגו הגאונים להשביעו ביום ספר בשעה שספר תורה ביד חזן הכנסת כדי לאיים עליו וכן בחרם סתם וכן הנהיגו שלא לישבע בשם המיוחד וגדולי המפרשי' כתבו בשמם שהם הנהיגו עכשו שלא לישבע כלל אף בכנוי אלא לקלל ולהחרים ואין הדברים נראין ומ"מ גאוני הראשוני' כתבו שאין משביעין אלא בלשון הקדש לכתחלה ואף בשבועת היסת הנהיגוה כן אלא שמ"מ צריך שיודיעו את הנשבע עד שיכיר וידע ענין השבועה ומ"מ כל שהשביעו בלשון שהוא מכירו הרי זו כמצותה והוא שאמרו עליה בלשונה נאמרה ר"ל בלשון שיכירוהו:

כל שמשביעין אותו על הודאי בין של תורה כגון שבועה שעל עד אחד או של הודאת מקצת בין של משנה כגון שכיר ונגזל ונחבל מאיימין עליו וכל שהיא באה על הספק בין של תורה כגון ארבעה שומרים בין של סופרים כשבועת השותפין ושבועת היסת ודומיהם אין צריכות איום כך כתבוה גדולי המחברים והגאונים ונראה לי הטעם ששבועת ודאי מאחר שאנו רואים לו תובע בבריא יש לנו לחוש שמא לשקר הוא נשבע מה שאין כן בתביעת ספק אלא שאף באלו ראוי לדיינים להשתדל שלא יבאו לידי שבועה כפי כחם: