מאירי על שבועות עה

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר שבועת הפקדון כיצד אמ' לו תן לי פקדוני שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי או שאמ' לו אין לך בידי משביעך אני ואחר אמן חייב השביע עליו חמשה פעמים בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין וכפר חייב על כל אחת ואחת אמ' ר' שמעון מה טעם הואיל ויכול לחזור ולהודות אמר הר"ם פי' זה מבואר וטעם ר' שמעון ברור כי בשעה שיודה טוען הודאתו ואע"פ שקדמה כפירתו בבית דין לפי שהוא נותן מה שהודה בו היו חמשה תובעין אותו ואומר לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי לא לך לא לך חייב על כל אחת ואחת ר' אליעזר אומר עד שיאמר שבועה כאחרונה ר' שמעון אומר עד שיאמר שבועה לכל אחר ואחד תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל אבדה חייב על כל אחת ואחת תן לי חטין ושעורין וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטין ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת ר' מאיר אומ' אפי' אמ' חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת פי' ר' מאיר אומ' שאמרו חטה ושעורה ר"ל מיניהם וחכמי' סוברי' שכפירתו בזרע אחד מין חטה ואין הלכה כר' מאיר ולא כר' שמעון ולא כר' אליעזר:

אמר המאירי שבועת הפקדון כיצד אמ' תן לי פקדוני שיש לי בידך או מלוה או אי זה ממון והלה אומר שבועה שאין לך בידי או שאמ' לו אין לך בידי משביעכני ואמר אמן חייב וכבר ביארנו שאמר אמן לאו דוקא אלא כל שכפר אחר השבועה וכן ביארנו ששבועתו על ידי תובע לאו דוקא אלא אפי' נשבע מאליו כגון ראהו רץ אחריו ואומר לו מה אתה רץ אחרי שבועה שאין לך בידי ממון ובא אח"כ לבאר שאם נשבע עליו ארבעה וחמשה פעמים או שהשביעו הוא ארבעה וחמשה פעמי' וכפר בכל אחת ואחת בין שהיתה השבועה או הקבלה או הכפירה בב"ד בין שלא בב"ד חייב על כל אחת ואחת ופירש הטעם מפני שכשכפר פעם אחת אם הודה חייב לשלם אע"פ שכפר ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מה שאין כן בשבועת העדות שמשנשבע שאינו יודע אינו חוזר ומגיד כמו שהתבאר:

היו חמשה תובעין אותו ואומרין לו תן לנו פקדון שיש לנו בידך והוא אומר שבועה שאין לכם בידי אינו חייב אלא שבועה אחת שאין בידי לא לך ולא לך ולא לך חייב על כל אחת ואחת והוא הדין בשבועה לא לך לא לך ולא לך וכל שכן אם הזכיר שבועה באחרונה ר"ל בתחלה ובסוף כגון שבועה לא לך ולא לך ולא לך שבועה והם דברי ר' אליעזר שאמר עד שיאמר שבועה באחרונה ופירשוה בתלמוד המערב אף באחרונה וכל שכן אם הזכיר שבועה לכל אחד ואחד אמ' לו חברו תן לי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי פקדון ותשומת יד וגזל ואבדה חייב על כל אחת ואחת תן לי חטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך שבועה שאין לך בידי אינו חייב אלא אחת שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת וזה שביארנו בלא לך ולא לך וכן בלא לך לא לך שכלן פרט לחייב על כל אחת ואחת התבאר בסוגית הגמ' שנחלקו בהן ר' מאיר ור' יהודה ושמואל ור' יוחנן פי' מחלקתם ולפירושו של שמואל לא לך ולא לך הוא פרטו של ר' יהודה שהו"ו פירושה כאלו אומר ושבועה לא לך ולר' מאיר הוא כלל שהו"ו מצרפן ולא לך לא לך הוא כלל לדעת ר' יהודה ופרט לדעת ר' מאיר מטעם שהזכרנו בהפך שלהן ולפירושו של ר' יוחנן לא לך ולא לך כלם מודים שהם פרט ולא נחלקו אלא בלא לך (ו)לא לך שלדעת ר' יהודה כלל לדעת ר' מאיר פרט ולענין פסק אין לנו שהכל פרט לחייב על כל אחת כמו שביארנו ר' מאיר אומ' אפי' חטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת ואחת פי' בגמ' אפי' אמ' חטה בכלל חטים שעורה בכלל שעורים וכוסמת בכלל כוסמין כלומר אין צריך לומר בחלוק מינין אלא אפי' במין אחד שחלקו לתביעות כגון שאמ' תן לי חטים שמסרתי לך אתמול ושמסרתי לך היום שבועה שאין לך בידי חטים ולא חטה חייב על כל אחת ואחת וי"מ אפי' אמ' שבועה שאין לך בידי גרעין חטה אחד שעורה וכוסמת ואע"פ שהכל חוזר לגרעין חייב על כל אחת ואחת ומקצת חכמי' מפרשי' שאם אמ' תן לי חטה שיש לי בידך ואמ' שבועה שאין לך בידי חטים אין אומרי' קושטא קאמ' מי שתבע וחטים אין לו הא חטה ר"ל גרעין אחד יש לו ואם הודה בחטה יהא פטור אלא אף על החטה הוא נשבע שחטה וחטים הכל אחד וכל שהודה בשוה פרוטה חייב:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

השוחט בהמת קדשי' על מנת לאכול כזית ממנו חוץ לזמנו הרי זה פגול וחייב כרת על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו הקרבן פסול ואין בו כרת עירב בו שני מחשבות כגון ששחטו על מנת לאכול ממנה כזית חוץ למקומו וחוץ לזמנו בין שקדמה מחשבת הזמן למחשבת המקום בין שקדמה מחשבת המקום למחשבת הזמן בין שהיו שתיהן כאחד הרי זה פסול ואין בו כרת שהמחשבות מתערבות ונעשות מחשבה אחת ואין הלכה כמי שאומר שתי מחשבות הן וכל שקדמה מחשבת הזמן כבר נתפגל ונתחייב כרת ושוב אין פגולו נפקע שיהא הכרת נפקע וכן שאומר שלא סוף דבר בכזית כזית אלא אף בכזית וכזית אין הוא"ו מצרפן אין הלכה כן אלא כמחשבה אחת היא כמו שביארנו:

ולענין סוגיא מיהא קשה מעט לפרש שבסוגיא של זבחים משמע בכזית וכזית שכל שאין בו וא"ו נראה שהוא פרט יותר משיש בו לדעת ר' יהודה שנאמרה שמועה זו לשם לדעתו וגדולי המפרשי' מהפכים גירסא שבכאן מפני זו לומר בלא לך כלי עלמא לא פליגי ולא הועילו בתקנתם כל כך שכל אותה סוגיא נאמרה לדעת ר' יהודה ולפי סוגיא זו על כרחנו אחת מהן פרט לדעת ר' יהודה אלא שהסוגיות מתבלבלות בכמה מקומות ושמא לדעת ר' עצמו אמרה:

כבר ביארנו בפרק שלישי שזה שאמרו במשנתנו על מי שאמ' לחברו תן לי חטים שעורים וכוסמי' שיש לי בידך ואמ' שבועה שאין לך בידי שאינו חייב אלא אחת שמאחר שכן פרוטה מכלן מצטרפת לחיוב שהרי כלם בשבועה אחת נכללו אבל כשאמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין שהוא חייב על כל אחת ואחת אינו חייב אא"כ יש פרוטה בכל אחד מהן ואם אין פרוטה באחד מהם אע"פ שיש פרוטה בין כלם אינו כלום אף לחייב אחת על כלם ולא נאמר פרוטה אחת מצטרפת אלא ארישא דמתני' והוא כשאין חיוב שבועה אלא אחת ואין אומרין שכשהזכיר תחלה שבועה שאין לך בידי נכללו כלם בשבועה אחת ונצטרפו כלם לפרוטה לחייב אחת ואח"כ בא חיוב הפרטים עד שאם תהא שם פרוטה בכל מין ומין יתחייב ארבעה קרבנות אחת לשבועת הכלל ושלש לשלש שבועות של פרטים אלא לא נתחייב כלל אלא על הפרטים שהכלל הראשון לא בא אלא להתחלת ספור הפרטים הכל כמו שביארנו בפרק שלישי ומעתה היו חמשה תובעים כל אחד בחטים ושעורים וכוסמין ואמ' שבועה שאין לך בידי חטים ושעורים וכוסמין לא לך ולא לך ולא לך והודה הרי זה חייב (שלש) [חמש] עשרה אשמות לבד ואלו היתה כיוצא בה בפקדון תשומת יד וגזל ואבדה שהן ארבעה פרטים היה מתחייב עשרים שכל שאמ' לא לך פירושו לא לך חטים ושעורים וכוסמין על הדרך שהזכירן בראשון היו פרטים באים אחר כלל כיוצא בזה בתובעים והוא שיאמר שבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך גאוני ספרד מדחין אותה לזו וכתבו שאין בזו גם כן חיוב אלא על הפרטים וכן הדין שהתובעים אין מצטרפין לפרוטה שאם תבעו בין החמשה שוה פרוטה והוא אמר שבועה שאין לכם בידי אין פרוטת כלן מצטרפת ופרוטה לכל חד וחד בעינן שאם לא כן אין כאן ממון ואין כאן וכחש ומעתה כללן ואחר כך פירטן אין להם כלל גם כן אחר שפרט וגדולי הראשונים שבגיירונדא"ה כתבו ששבועה שאין לכם בידי לא לך ולא לך חייב על הכלל אחת ועל הפרטי' כמספרם שמאחר ששבועה שאין לכם בידי לא היה מצרפן לפרוטה למה הוא כוללם ודאי לחייב עצמו על הכלל ועל הפרטים אבל בכלל התביעות הואיל ופרוטתן מצטרפת לא נתכון בכללו לחייב עצמו על הכלל אלא לצרף פרוטה מכלם ואין הדברים נראין:

ממה שכתבנו למדת שהכופר בפחות מפרוטה אינו חייב בשבועת הפקדון ומ"מ חייב הוא בשבועת בטוי:

בבבא קמא ק"ח א' התבאר שכל שכפר בפקדון או טען עליו שנגנב או שאבד ונשבע והודה ואח"כ חזר וכפר או טען שאבד ונשבע והודה וכן כמה פעמי' משלם הקרן הראשון וחומש אחד על כל שבועה ושבועה שנ' וחמשתיו יוסף עליו רבה הכתו' חומשין הרבה לקרן אחד:

המשנה השלישית והכונה בה בביאור החלק [השלישי] ורצה להודיע בה שאין דין שבועת הפקדון אלא בממון שאלו היה מודה בו היה חייב לשלמו אבל כפר לו בקנס הואיל ואלו היה מודה בו היה פטור מלשלם או אפי' היה בדרך שאלו היה מודה לא נפטר בכך כגון שעמד בדין הואיל ומ"מ עקרו קנס אין בו דין שבועת הפקדון אלא שהוא חייב בשבועת בטוי ומ"מ אם היה באותה תביעה קנס וממון וכפר בכל חייב בשבועת הפקדון שסתמו הממון הוא תובע לדעת חכמי' שהלכה כמותם ולבאר דינים אלו באה משנה זו והוא שאמר אנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ור' שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אמר הר"ם פי' ר' שמעון סבר כי עקר תביעתו קנס שהוא דבר קצוב ידוע וחכמי' אומרי' עקר תביעתו הוא הבשת והפגם שיודע שאם הודה בהם ישלם אותם ואין הלכה כר' שמעון. גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן חייב גנבתי אבל לא טבחתי ולא מכרתי משביעכני ואמר אמן פטור המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעכני ואמר אמן חייב המית שורך את עבדי והוא אומר לא משביעכני ואמר אמן פטור אמר לו חבלת בי ועשית בי חבורה והוא אומר לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה משביעכני ואמר אמן חייב אמ' לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני והוא אומר לא הפלתי ולא סמיתי משביעכני ואמר אמן פטור זה הכלל כל המשלם על פי עצמו חייב וכל שאינו משלם על פי עצמו פטור פי' כל שאמר בזו ההלכה פטור והוא בקפידת קנס לפי שאפי' הודה בו לא יתחייב לשלם כמו שהוא עקר:

אמר המאירי אנסת או פתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מ"מ בשת ופגם היה משלם על פי עצמו ועליו חלה השבועה הואיל ולא הזכיר שתביעתו על הקנס:

וכן גנבת את שורי והוא אומר לא גנבתי משביעכני ואמר אמן חייב שהרי מ"מ היה תובעו בקרן אבל אם אמר שורי גנבת וטבחת ומכרת והוא אומר גנבתי ולא טבחתי ומכרתי משביעכני ואמר אמן פטור משבועת הפקדון שהרי אין כאן אלא תביעת קנס אלא שבכלן חייב בשבועת בטוי המית שורך את שורי והוא אומר לא המית משביעכני ואמר אמן חייב שהרי ממון הוא תובעו המית שורך את עבדי וכו' פטור שאין כאן חיוב כלל אלא מתורת קנס שלשים שקל אפי' אינו שוה דינר ואפי' שוה אלף ואלמלא קנס זה לא היה מתחייב בשיורו שלא היה מן הדין להתחייב בנזקי בהמתו אלמלא שהתורה חייבתו ומעתה אין בו ממון מעורב כלל ואפי' לא היה העבד שוה אלא דינר אין אומרין שהדינר מיהא ממון והשאר קנס אלא אין כאן ממון כלל חבלת בי ועשית בי חבורה ונמצא מתחייב בחמשה דברים שהן ממון וכפר ונשבע והודה חייב אמ' לו עבדו הפלת את שני וסמית את עיני וכפר ונשבע והודה פטור שאין כאן אלא קנס שהרי כבהמתו הוא ואין כאן ממון כלל אפי' בדמי שנו ומעתה אלו הודה פטור ולא יצא לחירות זה הכלל כל שתביעתו במה שאם יודה ישלם על פי עצמו חייב ובשאינו משלם על פי עצמו פטור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא כך הם: