מאירי על שבועות סט

המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט בתנאים שלא הוזכרו שאין מקום לשבועת העדות בזולתם והם שתהא עדות קודמת לשבועה ושיהא מיחד את עדיו ושישמעו העדות מפי התובע בעצמו והוא שאמר משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות אמר הר"ם פי' לפי שנ' ושמעה קול אלה והוא עד צריך שתהיה העדות קודמת לשבועה ולכפירה עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם פי' צריך שייחד אותם לפי שנאמר והוא עד או שייחד את עדיו אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלני ופלני שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין פי' זה מבואר לפי שאם הודו לא תועיל עדותם ולפיכך פטורין הם כשכפרו שלח ביד עבדו או שאמר להם הנשבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע פי' אמר השם ית' אם לא יגיד ונשא עונו והוא כתו' בוא"ו ואל"ף ולמדנו מפי השמועה שזה לעורר על שני הענינים הקנייה והשלילה כאלו אמר אם לא יגיד ונשא עונו ר"ל לתובע זכותו אבל לנתבע אם לא יגיד לפטור אותו פטור:

אמר המאירי משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני וקבלו את השבועה וידעו לו עדות אח"כ ותבעם וכפרו בו פטורים שנ' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וכו' שכבר ראה או ידע בשעה שהושבע וכן אם עמד בבית הכנסת או ראה סיעה של בני אדם ואמ' משביעני על כל מי שיודע לי עדות שיבא ויעיד או אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידו וקבלו כלם את השבועה והיה שם מי שהיה יודע לו עדות ותבעו וכפר פטורים ואפי' היה מראה פנים כנגדם הואיל ולא ייחדם תחלה וי"מ את זו דוקא לקרבן אבל למלקות חייבים אף בזו מדין בטוי ולמדים ממנה בזמן הזה לכל שהחרים בבית הכנסת שכל שיודע לו עדות ואינו מעיד יהא בחרם שכל שכובש עדותו מכין אותו מרדות במקום מלקות ויתבאר בגמ' שאם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבאו ויעידו וענו אמן והיו עדיו לשם ותבעם אח"כ וכפרו שחייבים שהרי ייחדם בכלל האחרים אחר שהזכיר העומדים וכן אם תבעם להעיד לו ואח"כ עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות וענו כלם אמן ועדיו בכלל חייבים הואיל ותבעם תחלה:

אמר לשנים משביעני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידו וכפרו ונמצא שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול פטורין שהרי לא היתה עדותם מחייבת את הנתבע וזו באה בכאן שלא לצורך שכבר למדנוה:

ובא אח"כ להשמיענו תנאי שלישי שכתבנו ואמר שם שלח התובע ביד עבדו שישביעם לבא ולהעיד לרבו שלא על ידי הרשאה או שאמר להם הנתבע משביעני עליכם שאם תדעו לו שתעידו ולא יאמר שמחמת יראה אתם נמנעים פטורים עד שישמעו מפי התובע בעצמו כמו שהתבאר ל"א ב':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ממה שכתבנו למדת שאין מקום לשבועת העדות אלא באחד עשר תנאים מהם מיוחדים לשבועת העדות לבד והם א' שישמעו מפי התובע או המורשה ממנו ב' שתהא עדותם עדות שיהו בית דין מחייבין לזה ממון על פי אותה העדות ג' שלא תהא שם עדות אחרת שיהא באפשר לזה להוציא הממון על פיהם ד' שתהא כפירתם בבית דין ומהם שהם משתפים אף לשבועת הפקדון והם א' שתהא תביעת העדות בממון ב' שתהא תביעת העדות בדבר המיטלטל ג' שיכפרו אחר השבועה באיזה מקום שישביעוהו ד' שתהא העדות קודמת לשבועה שאף בפקדון אלו אמ' משביעכני על כל פקדון שיבא לידך ממני שתתנהו לי וקבלה ובא אח"כ פקדון לידו וכפר בו פטור וכן כתבוה גאוני ספרד ה' שייחד את עדיו בשעת השבועה או התביעה על הדרך שביארנו ויראה שכן הדין בפקדון ו' שתהא השבועה בלשון שיהו מכירין אותה ומהם אחת שהיא שוה לכל השבועות והיא שתהא השבועה בשם או בכנוי על הדרך שיתבאר:

אע"פ שביארנו שכל שפטור משבועת העדות חייב בבטוי כבר ביארנו כ"ה ב' במי שנשבע לחברו שיודע לו עדות ואינו יודע פטור בין מעדות בין מבטוי עדות אין כאן שאין שבועת העדות אלא לנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע ובטוי אין כאן שהרי לאו שלו אינו בדין בטוי וכן ביארנו שהנשבע שהעיד או שלא העיד ונמצא שקרן חייב בשבועת בטוי ואין כאן דין שבועת העדות כלל:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השני ובא להודיע שכל ארבעת מיני השבועות בין שנשבע מאליו בין שהושבע מפי אחרים צריך הזכרת השם ומ"מ כל שהזכיר אחד מן הכנויין דיו ואין צריך להזכרת שם המיוחד והוא שאמר משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון וברחום בארך אפים וברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל אביו ואמו בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחברו בכלן עובר בלא תעשה יכהו י"י וכן יכהו אלהים זו היא האלה האמורה בתורה אל יכך ויברכך וייטיב לך ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' אמרו מצוה אני עליכם וכו' הוא שיאמר להם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה והמחלקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום ומה שזכר אחריהם אבל אלף דלת ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צריך לומ' כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלהים ומה שאמר ר' מאיר המקלל בכלם חייב ר"ל מברך את השם באחת מהם חיוב סקילה וחכ"א על השם המיוחד מיתה ועל הכנויין באזהרה והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות ואמרו כי היא חייבת בכל הכנויין ומה שאמ' הכתוב ושמעה קול אלה ואסור לאדם לקלל עצמו שנ' השמר לך ושמור נפשך מאד וכבר ביארנו בסוף מכות שלמד השמר מורה על לא תעשה וכן אסור לו לקלל חברו שנ' לא תקלל חרש ולמדנו מפי הקבלה ר"ל לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שיהיה ראוי לקלל בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר ואמרו יכהו יכהו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ור' מאיר סבר בכאן שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו ואמרו בכאן אל יכך אמנם רצה להפריש בין אל יכך ובין יברכך וייטיב לך כדי שלא יהיה בו לשמע מאמר זה קללה וכבר ביארנו בפרק אחרון של מכות שהמקלל עצמו וחברו לוקה ואע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה וזכרנו העקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ודין מקלל חברו ועצמו אחד ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכבר ביארנו זה והלכה כחכמי' בכל דבריהם:

אמר המאירי משביעני עליכם כלומר ביי' או בשדי וכיוצא באלו וכן מצוה אני עליכם בשבועה ביי' או בשדי וכן אוסרכם אני בשבועה ביי' או בשדי שכל שאינו אומר משביע אני ביי' צריך הוא להזכיר לשון שבועה שאם יאמר מצוה אני ביי' אינו כלום אלא מצוה אני בשבועה ביי' וכן הזכירו בגמ' עוד כובלכם אני בשבועה ביי או בשדי וכל כיוצא בזה הרי הן בדין שבועה וחייבין נשבע או הושבע בשמים ובארץ אע"פ שכונתו למי שבראם אינה שבועה כלל עד שיזכיר שם או כנוי או שיאמר בפי' במי שעשה שמים וארץ והוא שפירש אחר כן באדני או ביהוה בשדי בצבאות ברחום וחנון בארך אפים ברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין ואע"פ שרחום וחנון וארך אפים ורב חסד נמחקים הרי מ"מ כונתו לומר במי שהוא נקרא חנון וכו' אלא הוא הרי הוא כמזכיר במי שהוא חנון וכו' אבל בשמים ובארץ הואיל ושמים וארץ שמות הם לקצת דברים אע"פ שכונתו למי שבראם אינו כלום אא"כ מזכיר בפי' במי שעשאן ומשנה זו אע"פ שעל לשון עדים היא שנויה הוא הדין לכל מיני השבועות ובסוף המשנה בא להודיע שאף באלה חייבין כגון שיאמר אלה ביי' שאעשה כך או שאיני יודע כך וכו' ופי' בדין זה על אלה האמורה בתורה שהיא יככה אלהים ופי' יככה אלהים הוא שאומר בפי' יככה אלהים באלה הכתובה אם תדע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל ואמר שאף זו שבועה וענין וכן יככה אלהים הוא שהיה אחד קורא בקללות שבתורה ואמר לעדים כן יככה אלהים אם אתה יודע לי עדות אם לא תבא ותעידני והוא מקבל אבל אם אמר אל יככה אם תעידני או יברכך אם תעידני אע"פ שמזכיר את השם אין זה כלום לדעת חכמים שהלכה כמותם וכן פי' בגמ' ל"ו א' על ארור שהוא שבועה וכן על ימין ועל שמאל ועל לאו לאו ועל הן הן וכלן פירושם בהזכרת שם או כנוי כגון בארור ליי' או לחנון אם לא אעשה וכו' או שאיני יודע וכו' או שאין לך בידי וכו' או שזה אשה וכו' וכן הן הן ביי' או לאו לאו ביי' שהיו שואלין אותו על דבר והוא אומר הן הן ביי' ומאחר שכופל דבורו ומזכיר את השם או כנוי הרי זו שבועה וכן בימינו של שם בשמאלו של שם ממה שנ' נשבע יי' בימינו ובזרוע קדשו וכן ביארנו כ' א' במבטא ובאיסור שהוא בהזכרת השם וכן בכלם זו היא שטתנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שכתבו שכל אלו בלא הזכרת השם אסור הוא בדבר הנשבע עליו אלא שאין שם מלקות או קרבן ויש מקשים לשטה זו ממה שאמרו בגמ' שרב יהודה פירשה באומר משביע אני בשבועה האמורה בתורה ואם יש בה הזכרת השם מה ענין להזכיר שבועה האמורה בתורה והלא כשאומר משביעכני ביי' או בשם פלני דיו ואע"ג דהא דרב יהודה לא קמה מ"מ לא מטעם זה נדחית אלא מטעם אחר כמו שהוזכר בגמ' אלא שאפשר שכל שאומר בשבועה האמורה בתורה הרי זה כמזכיר את השם שהרי הנודר בתורה ובמה שכתו' בה פי' במסכת נדרים י"ד ב' שהוא כאלו התפיסו בקרבן אחר שהקרבן כתו' בתורה ומ"מ גדולי המפרשי' כתבו בהגהותיהם שלא נאמרה משנה זו אלא בעדות ופקדון בעדות לפי שנאמר בו אלה וקול ולמדנו אלה אלה מסוטה ופקדון לפי שלמדנוהו תחטא תחטא מעדות אבל בטוי אפי' מבטא או איסר בלא הזכרת שם או כנוי כלל הואיל ולשם שבועה אמר כן אע"פ שלא הזכיר גם כן לשון שבועה הרי זו שבועה וכן לאו לאו והן הן אם נתכון ללאו והן האמור בדברי השם ר"ל לא אוסיף עוד לקלל וכו' ולא יהיה עוד המים למבול וכתי' נשבעתי מעבור מי נח וודאי דנין הן הן כלאו לאו וכן ימין ושמאל אם נתכון לימינו הכתו' עליו ית' כמו שהזכרנו ומ"מ אף הם כתבו שלא אמרוה כן אלא לקרבן ולבל יחל אבל למלקות לעולם צריך הזכרה שנ' לא תשא את שם יי' אלהיך וכן לא תשבעו בשמי לשקר:

ונתגלגל אח"כ במשנה זו מענינים אלו לענין מקלל בשם ואמר שהמקלל את השם בכלן ר"ל בכל הכנויין ר' מאיר מחייב וחכמי' פוטרין והלכה כחכמי' ואין מברך את השם חייב סקילה עד שיברך שם המיוחד בשם המיוחד וגדולי המחברים פסקו שם המיוחד באחד מן הכנויים וכל שכן בשם המיוחד אבל אם קלל את הכנוי לוקה כמו שביארנו הכל בשביעי של סנהדרין וביאר אח"כ שמחלקת זו היא גם כן בקללת אב ואם ולענין סקילה והלכה כחכמי' שאינו נסקל עד שיקלל בשם המיוחד כמו שביארנו בסנהדרין אבל במקלל את חברו ולענין מלקות דיו בכנויין והוא שאמר לדברי הכל המקלל את עצמו או חברו בכלן עובר בלא תעשה ולוקין עליו כמו שידעת בנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם או בכנוי שלוקה אע"פ שאין שם מעשה וכן אם קלל אביו בכנוי לוקה בחברו אמרו כל שכן באביו ואזהרת עצמו מאמרו השמר לך ושמור נפשך ואזהרת חברו מאמרו לא תקלל חרש:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אסור לאבד או למחוק שם משמותיו של הקב"ה וכל העושה כן לוקה מן התורה שנ' ואבדתם את שמם ונאמר אחריו לא תעשון כן ליי' אלהיכם ומ"מ אין המדה שוה בכלם אלא יש שמות נמחקים ויש שאין נמחקין אלו הן שאין נמחקין אלהים וכל לשון שבו כגון אל אלהי אלהיך אלהיכם אלהיהם אלהינו וכן אהיה שדי צבאות ואין צריך לומר אדני או יהוה או יה וכל המוחק אפי' אות אחת מהן לוקה אבל שאר התארים כגון הגדול הגבור והנורא החזק האמיץ הכביר העזוז רחום חנון ארך אפים ורב חסד ודומיהם כלן נמחקין וכן חצי השמות שאין בהם משמעות לאזכרה כלל כגון אד' מאדני שד' משדי צב' מצבאות כלם נמחקין ואינו דומה לאל מאלהים ויה מיהוה שהרי אלו יש אזכרה בהן מצד עצמן ואע"פ שהותחלו לשם (כלם) [כלו] אין נמחקין: