מאירי על שבועות סד

ממה שכתבנו במשנה בענין כפר אחד והודה אחד אתה למד שאם תבע עד אחד והשביעו וכפר שאינו חייב בשבועת העדות מפני שאין עדות אחד מחייב ממון אלא שבועה ואפי' אמ' הנשבע לקבלו עליו כשנים וכן בקרוב או פסול וכן היא שנויה בתלמוד המערב וכן בזו של עד אחד אע"פ שאפשר שאם העיד לא היה זה נשבע שרוב בני אדם נזהרין הם שלא לישבע לשקר מ"מ אין זה אלא דבר הגורם לממון ודבר הגורם לממון אינו כממון בענינים אלו ומעתה צריך אתה לידע אע"פ שברוב הדינין כך הוא יש דינין שאף עד אחד חייב ושני עדים פטורים מפני שעד אחד מחייב ממון לפעמים ושני עדים אין מחייבין ואין הדבר תלוי בין עד אחד לשנים אלא אם עדות זו מחייבת ממון אם לאו מעתה הרי שקנא לאשתו בעדים ונסתרה בעדים וזינתה בעד אחד אחר הקנוי והסתירה והדבר ידוע שעד אחד של טומאה אחר הקנוי והסתירה מפסידה כתובתה ואם השביע עד זה של טומאה וכפר חייב בשבועת העדות שהרי עדותו פוטר זה מממון והרי זה כאלו תבע שנים להעיד לו שזינתה אשתו וכפרו ונשבעו שחייבין שהרי היו מפסידין אותו ממון ואין אומרין הלא בלא עדותו מפסדת כתובתה שהרי תבדק ובטנה וירכה מעידים אין זה כלום שהרי אפשר שיהא זכות תולה לה:

תבע שנים להעיד לו שנסתרה אשתו בפניהם אחר קנוי וכפרו ונשבעו פטורין משבועת העדות שאפי' העידו אין כאן חיוב ממון אלא שעדותם מביאה להשקאה ואע"פ שאפשר שלא תשתה ותודה מ"מ דבר הגורם לממון הוא ולא ממון ואין צריך לומר אם תבע עדי קנוי שפטורין שאין כאן אלא גורם דגורם שאפי' העידו צריך הוא לעידי סתירה ואף כשיבאו עדי סתירה אין מחייבין אותה אלא לשתות:

מעתה היה הנתבע מחוייב שבועה בעדותו של זה והיו התובע והנתבע חשודים על השבועה והדבר ידוע בזה שחזרה שבועה למחוייב לה הואיל ואי אפשר להפכה ומתוך שאין יכול לישבע משלם הרי נמצא שמפקיעו ממון וחייב אבל אם היה הנתבע לבד חשוד הרי אפשר להפכה ואין כאן חיוב ממון שאפשר שאף זה לא ישבע:

והוא הדין בתובע לחברו מנה ואמ' לו איני יודע ואחד יודע שחייב לו שנמצא עדותו מחייבו ממון אחר שאינו יכול לישבע וכן בכל כיוצא בזה אע"פ שלא הוזכרו כאן:

חטף כלי מיד חברו ויש לו עד אחד בגזילו וכשבא הלה להזמינו לדין ולתבעו בעד זה שראה את גזילו הוא מודה בגזילו אלא שאומר שלי היה וכבר ידעת בדין זה שאין פוטרין אותו מתוך שיכול לומר לא גזלתי שהרי עד אחד יש כאן ואי אפשר לו לומר כן בלא שבועה ושמא יראת השבועה מונעתו מלכפור ולחייבו אי אפשר הואיל ואין שני עדים בדבר ויש לומר מיגו במקצת שהרי היה יכול לומר לא גזלתי אם ירצה לישבע על כך ולהשביעו אי אפשר שאין שבועה באה על עדות אחד אלא כשהוא כופר בדברי העד ונשבע על כך אבל זה הרי מודה בעדות העד ונפסק הדין בזה שמתוך שאינו יכול לישבע משלם והפוך שבועה אין כאן שאין שבועה בעד אחד או הפוכה אלא בסתירת דברי העד או קיומן ומעתה כל שתבע עד זה להעיד לו וכפר ונשבע הרי נמצא מפסידו ממון ולפיכך חייב בשבועת העדות ובעקר הדין של נסכא מיהא יש לנו בו דין ודברים וכבר נכתבו בבתרא פרק חזקת ל"ד א' כסדרן וכהלכתן:

האשה שהשביעה עד אחד להעיד לה שמת בעלה וכפר ונשבע אם כבר אמר לה כן בחוץ לבית דין אע"פ שכפר בבית דין כשהשביעתו פטור שהרי מ"מ יכולה היא לילך בבית דין אחר ולומר מת בעלי ולא תצטרך לשום עד שהרי האשה שאמרה מת בעלי תנשא או תתיבם כמו שיתבאר במקומו יבמות קי"ד ב' אבל אם לא אמ' כן בחוץ לבית דין והיא סבורה שהוא יודע ומשביעתו וכופר בבית דין חייב שהרי מפסידה ממון שאלו העיד לה היתה נשאת ונוטלה כתובתה שמא תאמר והרי כתובה אינה נגבית אלא מן הקרקע ונמצא [שאין] עדות זו מפקיע ממון המיטלטל ודבר ידוע שאין מקום לשבועה זו אפי' בשנים אלא בעדות המפקיע ממון המיטלטל אפשר בשהיתה תופשת מטלטלי או שהתנה לה לגבות ממטלטל שמא תאמר גם כן והרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ויאמר לה מי יימר דמשתבעת וכמו שאמרו למעלה וא"ת בכתב לה נאמנות ומה תאמר לדעת האומר שאין נאמנות מועיל כלל כמו שיתבאר במקומו פרשוה בשהתפישה מטלטלין וכל שהתפישה מטלטלין יכול לפטרה משבועה וי"א שאם התפישה אף שבועה אין כאן ויש שפרשוה בשפטרה בשעת מיתתו שדעתו סומכת על נאמנותה מפני שכבר הכיר טבעה ומנהגה ואני אומר שבדבר זה אין לומר מי יימר דמשתבעת שלא נתנה כתובה לגבות מחיים והדבר קרוב לודאי שלא נפרעה ולא באה השבועה אלא מצד נכסי יתומים אבל החוב הרי הוא כדבר ברור: