מאירי על שבועות נג

למדת לדברי הכל שמי שנשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטי' על דעת שהוא פת שעורים אונס הוא ופטור שהרי אין כאן העלם שבועה אלא העלם חפץ וכן אם היה העלם שניהם בידו כגון שנשבע שלא לאכול פת חטים ודמה שהוא נשבע שיאכל ואכל פת חטים על דעת פת שעורים שזה אונס הוא שהרי מ"מ יש כאן העלם חפץ אבל כל שנשבע שלא יאכל פת חטים ודמה שלא נשבע כלל ואכל פת חטים על דעת פת חטים לדעתנו חייב קרבן ויראה לי כן משמועת נשבע על הככר ומצטער עליה האמורה למטה כ"ו ב' כמו שנבאר ולדעת גדולי המחברים פטור ונראין דבריהם מסוגית הגמרא כמו שביארנו אלא שיש לנו לומר שרצה לפרש בה זכירת חפץ לגמרי והדברים נראין כן שכל שהיתה דעתו מכוונת בשעה שהשבועה חלה אין כאן אונס ומכאן כתבו גדולי הדורות שלפנינו שזה שביארנו לדעתנו שבלהבא אינו אונס ענינה בשלא תלאה באחרת אלא שנשבע במוחלט שבועה שלא אוכל ככר זו אבל אם תלאה באחרת והוא שאמ' שבועה שאם אוכל זו לא אוכל זו אם בשעה שראויה השבועה לחול והוא לדעתם שעה שאכל את הראשונה בין של תנאי בין של איסור אכלה בשכחה ר"ל שלא זכר שבועתו כלל הרי הוא אנוס ואין שבועה חלה עליו ויכול לאכול את האחרת בין של תנאי בין של איסור לכתחלה ובהיתר וזו היא לדעתם אחת ממיני שבועת השגגות שהתירו חכמי' וכלן מצד אונס ואע"פ שהזכירו שבועת אונסין והזכירו שבועת שגגות כלן צד אונס הם ושבועת אונסין הוזכרה באונס הגמור כגון שאנסוהו ונשבע או נשבע ואנסוהו לבטל ולפיכך נשבעים להרגים ולחרמים ובלבד שיתנה בלבו דבר שיסמוך עליו ואע"פ שדברים שבלב אינן דברים סומך עליהן בזו הואיל ואונס מונעו שלא להוציא בשפתיו ואונס הבא מחמת שכחה והעלמה הוא קרוי שבועת שגגות וזו שהזכרנו אחת מהן ואע"פ שכתבנו שכל בלהבא אינו אונס כבר ביארנו הטעם מפני שהיה לו להעלות על לבו שכך הוא אבל בזו הרי היה יכול לאכול את הראשונה בהיתר אפי' נזכר על שבועתו הואיל ואוכלה על דעת שלא יאכל האחרת והילכך לא היה לו להעלות דבר זה על לבו כלל ומאחר שלא נזכר בשעה שאכל אותה הראשונה שהיא השעה שהיתה השבועה ראויה לחול אין כאן שבועה כלל ומותר לאכול את האחרת לכתחלה בין שהיא של תנאי בין שהיא של איסור הואיל ולא היתה דעתו מכוונת ומיושבת בדבר בשעה שהיתה השבועה ראויה לחול וכן נראה מפירושי מקצת רבנים בשמועת תלאן זו בזו על הדרך שיתבאר ויש חולקי' בשטה זו ובכל מה שכתבנו בה לדרכים אחרים כמו שיתבאר למטה כ"ח א' ותדע שכל שהותר בשבועת שגגות לכתחלה הותר וכמו שאמרו (בשני) [בשלישי] של נדרים כ"ה ב' כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועת שגגות מותרות ובנדרי שגגות אמרו שם תנא תאני התירו ואת אמרת צריך שאלה לחכם ומפרש התם היכי דמי שבועת שגגות והזכיר עליהן מעשה האמור למעלה בתלמידים שטעו בסברת רבם ונשבעו עליה ומה שאמרו בפרק השולח גיטין ל"ה א' באשה שנענשה על שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה את נתתי וכו' ואע"פ שלא במזיד נשבעה מפני שהיה לה לדקדק בכך:

כבר ידעת שכל ששגג במצות לא תעשה שיש בה כרת שמביא חטאת ודוקא בששגג מתחלה ועד סוף אבל אם הזיד במקצת כגון שהוציא חפץ בשבת ועקר בזדון והניח בשגגה פטור וכן כל כיוצא בזה ואם עבר בלא תעשה ולא ידע שיש בו כרת אף זו שגגה היא ומביא קרבן אבל אם ידע שהיא בכרת ושגג בקרבן ר"ל שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו הרי זה פטור מן הקרבן ששגגת קרבן אינה שגגה ואע"פ שביארנו ששגגת קרבן שבה קרויה שגגה ר"ל שידע בשבועה ובאיסורה אלא שלא ידע אם חייבין עליה קרבן אם לאו וחייבין עליה קרבן לא נאמר כן אלא בדבר שזדונו לאו ששגגת הקרבן קרובה לו הואיל ואין קרבנות באין בזדון לאו אלא בשבועה אבל דבר שזדונו כרת אין שגגת קרבן שבו מצויה והרי הוא קרוב למזיד:

מי שנשבע על הככר שלא יאכלנו ונצטער עליה מחמת רעב או תאבון עד שהוא מדמה בעצמו שתהא קלקלת צערו מתקנתו להיתר אכילתו אע"פ שאין במניעת אכילתו סכנה ואכלה בהעלם שבועה פטור מן הקרבן שהרי אפי' יהא נזכר שבועתו אינו נמנע מאכילתה אחר שהוא מדמה כן וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו כמו שביארנו וזו קשה לשטת גדולי המחברים שהרי יש במשמע שכל העלם שבועה במקום ששב מידיעתו אינה קרויה אונס אלא שהם מפרשי' אותה בזכירת שבועה אלא ששוגג בהיתרה מטעם שהזכרנו ולדעתי אין לשון שב מידיעתו נופל אלא במקום שיש לפרשו שהוא עושה בהעלמה מה שלא יעשהו בידיעה:

מי שגמר בלבו איזה דבר דרך שבועה ולא הוציא הדבור בשפתיו כגון שנשבע בתוך לבו שלא יאכל היום אין זה כלום שנ' לבטא בשפתים ואין צריך לומר אם גמר בלבו והיה דעתו להוציא בשפתיו ולא הוציא שאינו כלום:

גמר בלבו והוציא בשפתיו דרך טעות מה שלא היה בלבו כגון שגמר בלבו דרך שבועה שלא לאכול פת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בכלן מותר בפת חטים שהרי לא הוציאו בשפתיו ומותר בפת שעורים שהרי לא גמר בלבו כן ואינו כלום עד שיהו פיו ולבו שוים ודבר זה נאמן הוא בעצמו עליו ונאמן עליו הדיין ולמדת שאם היה אוכל פת שעורים והיו מתרין בו מתורת מה שיצא מפיו והוא אומר כך היה בלבי נאמן ואינו לוקה ומ"מ אם הודה בעדים קודם אכילתו שעל זה שהוציא כיון או שקבל עליו התראתם בשעה שהתרו בו לוקה וכן אם אמ' בשעת התראה לא נשבעתי על זה ואחר כך העידו עליו וחזר ואמ' כך היה בדעתי וטעיתי אין שומעין לו וכן אם תלה עצמו בדעת אחרים ר"ל שנשבע על דעת רבים או על דעת פלני חייב שהרי אותם שנשבע על דעתם לבם שוה עם מה שהוא מוציא מפיו גמר בלבו לחטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים שהרי מ"מ פת חטים פת שמה ולגבי פת חטים מיהא פיו ולבו שוים וכן אם גמר בלבו פת סתם והוציא פת חטים אבל בפת שאר מינין מותר ויש מקשים עליה ממה שאמרו נדרים כ"ז ב' בנודרין להרגין וכו' שיאמר בלבו היום ויוציא בפיו סתם ומצד האונס התירוה הא שלא במקום אונס אסור בכל מה שהוציא בשפתיו ואף בזו יאסר בכל פת ואינו כלום שבזו של הרגים וחרמים מה שגמר בלבו להוציא כבר הוציאו ומעתה כל שאין שם אונס ראוי לילך אחר שפתיו אבל בזו לא גמר בלבו כמו שהוציא ועוד אני אומר שאף זו דומה לאונס שמצד יאוש או שכחה נשתנה דבורו ממחשבתו וי"א שלא הצריכו לגמור בלבו על איזה דבר הפוטרו אלא בעם הארץ ושלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל בתלמי' חכם מותר לגמרי וכמו שאמרו נדרים כ' א' לא נדרתי אלא בחרמו של ים ומגדולי המפרשי' כתבו מכח שמועת הרגין וחרמין שבזו אסור בכל פת שבעולם הואיל ומחשבתו בכלל פיו ואין דבריהם נראין:

אע"פ שלענין שבועות אין מה שגמר בלבו כלום כל שגמר בלבו דרך הסכמה נגמרת להיות איזה דבר שלו מוקדש אם למזבח אם לבדק הבית אע"פ שאינו קדוש לענין מעילה מ"מ מצות עשה עליו לקיימו שהרי מצינו בעזרא בקדשים כל נדיב לב וכן בתרומת המשכן כל נדיב לב הביאו וי"מ בתרומה תרומת דגן לומר שהיא ניטלת במחשבה מונחשב לכם תרומתכם ומ"מ אין הלכה כן אבל לענין תרומת משכן והקדש מיהא כך הוא והוא שאמרו מוצא שפתיך וכו' אין לי אלא הוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומ' כל נדיב לב וכן אם גמר בלבו להביא קרבן אע"פ שלא הפרישו בלבו או שנדר בלבו ליתן לעני פלני כך וכך או ליתן צדקה כך וכך לעניים סתם מצוה עליו לקים וכל זה מדברי סופרים ויש חולקין בצדקה שאין בה חיוב כלל אא"כ הוציא בפה שהרי כתו' אשר דברת בפיך ודרשו בו בפיך זו צדקה:

יתבאר במקום אחר שהנשבע וחזר בו בתוך כדי דבור לומר אין זו שבועה או איני נשבע וכיוצא באלו מותר אבל אם חזר בו בלבו אין זה כלום שאף החזרה צריך שיוציאנה בפה כמו השבועה:

נשבע לבטל את המצוה ולא בטל כבר ביארנו כ"ה א' שאינו חייב משום שבועת בטוי ולוקה משום שבועת שוא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת בטוי ולענין שבועת שוא כבר ביארנו שאינו לוקה אלא בצדדין ידועים ולקצת מפרשי' כמו שביארנו למעלה נשבע להרע לעצמו אפי' אמ' שיחבול בעצמו אע"פ שאסור לו הואיל ואין כאן איסור תורה להדיא שבועה חלה עליו ואם לא הרע חייב קרבן שבועת בטוי נשבע להרע לאחרים כגון שיכהו ויפצע את מוחו אין כאן בטוי כלל ולוקה משום שבועת שוא ואם נשבע להרע להם בדבר שאין בו איסור כגון לערער עליהם בדין וכיוצא באלו ולא עשה חייב משום שבועת בטוי נשבע להיטיב לאחרים בדבר שבידו לעשותו כגון ליתן להם משלו ולכבדם או לדבר עליהם לשלטון ולא היטיב או שלא להרע להם בדבר שאין בזה קיום מצוה והרע או שלא להיטיב להם בדבר שאין בו בטול מצוה והיטיב בכל אלו יש בהן שבועת בטוי:

(המכה) [המקלל] אביו או אמו נסקל ואע"פ שהתורה אמרה אביו ואמו חייב על כל אחד בפני עצמו שכל שמשמעו שניהם כאחד ומשמעו כל אחד בפני עצמו אתה דנו כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתו' יחדו כמו שיתבאר במקומו:

וסוגית הרעה והטבה לענין ביאורה מבוארת יפה בפירושי הקדמונים ואחד מהם הוא שתדע דרך כלל שאתה צריך להיות הרעה והטבה שני מינים חלוקים זה מזה אלא שתדמה אחד לחברו מצד אחד ותדע שכל לשון לאו הוא הרעה כמו שנודע שנקרא ההעדר רע וכל לשון הן הוא הטבה כמו שנודע שכל מציאות טוב והטבה גמורה של מצוה הוא שבועה שאקיים מצוה פלנית והרעתה הגמורה שלא אעשה מצוה פלנית שהטבתה בהן ובקיום מצוה והרעתה בלאו ובבטול מצוה וכשתקיש הרעה להטבה אתה תופש הטבה גמורה ומדמה לה הרעה בענין ולא בלשון אלא שתשאיר את ההרעה על לשון לאו וכשתקיש הטבה להרעה אתה תופש הרעה גמורה ומדמה לה הטבה בענין אלא שתשאיר את ההטבה על לשון הן ונמצא כשתקיש הרעה להטבה תאמר על כל פנים מה הטבה שאינה בבטול מצוה שהרי עקרה באעשה מצוה זו אף בהרעה שלא יבטל מצוה זו וכגון שיאמ' שלא אבטלנה שהוא הרעה בלשון והטבה בענין ונמצאת ההטבה שאתענה ביום הכפורים וההרעה שלא אוכל ביום הכפרים וא"כ הרעה גופה הטבה היא שהרי שתיהן אחד בענין ואם תקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקיום מצוה שהרי הרעתה הגמורה בשלא אעשה מצוה זו אף הטבה שאינה בקיום מצוה וכגון שיאמ' שאבטל מצוה זו שהוא הטבה מצד הלשון והרעה מצד הענין ונמצאת ההרעה שלא אתענה ביוהכ"פ וההטבה שאוכל ביוהכ"פ וא"כ אף בזה (הרעה גופה) הטבה [גופה הרעה] היא והקשה לו וא"כ אף בדבר הרשות כן שהטבה גמורה הלא שאוכל והרעה גמורה היא שלא אוכל וכשתקיש הרעה להטבה מה הטבה אינה בבל תאכל אף הרעה כן וכגון שיאמ' שלא אתענה והרי היא הטבה וכשתקיש הטבה להרעה מה הרעה אינה בקום אכול אלא בשלא אוכל אף הטבה כן וכגון שיאמ' שאתענה והרי כלן אחד ומתוך כך נדחית הקשת הרעה והטבה ובא מטעם אחר מדאיצטריך או לרבות הטבת אחרים ואם בדבר מצוה הרי הרעת אחרים נתרבית שכל בטול מצוה הרעת הכל היא ומה הוצרך לרבות הטבת אחרים ודחה ענין זה גם כן ובא מטענה אחרת שאם תפרש המקראות בדבר מצוה אין לך למעט כלום שהרי אי אתה ממעט מה שראוי למעט יותר שהוא דבר מצוה והרבה מפרשי' כתבוה בדרך אחרת אלא שאין שום ענין תלוי בשנוי הביאורים ברור לך איזה שתרצה: