מאירי על שבועות ג

והמשנה הראשונה ממנו לא תחל כלל בביאור אלו הענינים אלא שנתגלגלה לבאר כל הדברים שעקר ענינם בשתים ומתילדים מהם שתים אחרות עד שנעשו מהם שתים שהן ארבע ומתוך ששבועת בטוי בדרך זה כמו שיתבאר והוא עקר המסכתא נתגלגל עמה לדבר זה ענין ידיעות הטומאה שהוא בדרך זה ושהוצרך לבאר ענינה בכאן מצד שהיא נכללת עמה בקרבן אחד ובפרשה אחת ואחר שהוזכרו אלה השתים לכונת ביאור עניניהם בארוכה נתגלגל לכלול במשנה זו דרך קצרה ענין יציאות שבת ומראות נגעים שהן דומות לשבועה ולטומאה לענין שתים שהן ארבע כמו שיתבאר אלא שלא האריך בעניניהם מקום מונח להם בתחום מסכיות המיוחדות בענינם אלא שרצה לכללם דרך קצרה ולשוב אח"כ לביאור ענין ידיעות הטומאה ושבועות בארוכה ועל זה הצד התחילו במשנה זו בארבעה דברים אלו והוא שאמר שבועות שתים שהן ארבע ידיעות הטומאה שתים שהם ארבע יציאות שבת שתים שהן ארבע מראות נגעים שתים שהן ארבע אמר הר"ם פי' שבועות שתים כי ישבע אדם על מה שעבר ועל מה שעתיד לבא ואלה הם שני מינים ויתחלק שבועתו על העבר לשני חלקים שעשה כך וכך או שלא עשה וכן בעתיד שיעשה או שלא יעשה ידיעות הטומאה נבאר אותם בפרק שאחר זה ואמרו יציאות שבת ר"ל בכאן רשויות השבת שהם שתים רשות היחיד ורשות הרבים ובכל אחת מהם הכנסה והוצאה וכבר נתבארו דיני היציאות על תשלומם בפרק ראשון ממסכת שבת ולא זכרו בהם בכאן אלא מה שחייב בה סקילה בלבד אבל בשבת זכר חיוב ופטור כמו שביארנו לשם ומראות נגעים שאת ובהרת והם העקרים ולבהרת שניה לה ולשאת שניה לה ועוד אבאר זה תכלית הביאור ואביא ראיותיהם בפרק ראשון מנגעים:

אמר המאירי שבועות שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד הבא על שבועת בטוי בשוגג או מלקות הבא עליה במזיד הוא בשתים שהן ארבע שהכתוב משמעו להבא שנ' להרע או להיטיב ולהרע הוא שלא יאכל ולהיטיב הוא שיאכל ונמצאו אלו להבא ואלו השתים הם הנזכרות במקרא ובכללן כל הן ולאו שהוא להבא אע"פ שאין בו הרעה והטבה כמו שיתבאר בפרק שלישי ונתרבו לענין זה שתים אחרות לשעבר והם שאכלתי ושלא אכלתי ועל אותן שהן להבא הוא קורא שתים מפני שלשון הכתוב מורה עליהן ועל אותן שהן לשעבר הוא אומר שהן ארבע לומר שאף באלו הוא חייב מלקות או קרבן עולה ויורד ולא עוד אלא שלדעת רוב פוסקים באותם שלהבא באכל ולא אכל מיהא אינו לוקה בזדונה כמו שיתבאר אלא שבשגגתה מביא קרבן ונמצא שבזו מיהא אין הלכה כמשנתנו כמו שיתבאר:

ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע כלומר חיוב קרבן עולה ויורד המיוחד לנכנס במקדש או אוכל בשר קדש בטומאה בשוגג הוא נאמר בשתים שהן ארבע שתים העלם הטומאה ונכנס בהעלמתה למקדש וזו היא אחת או אוכל בשר קדש והיא השניה שהן ארבע כגון שזוכר את טומאתו אלא שנעלם ממנו מקום מקדש וזו היא אחת או שנעלם ממנו שזהו בשר קדש והיא השניה ומפני שלשון המקרא מוכיח יותר שהוא עסוק בהעלם טומאה כדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא הוא עושה את השתים עקר אלא שכלן בדין קרבן עולה ויורד וזהו שקורא להן ידיעות מפני שצריך שתהא בהן ידיעה בתחלה ר"ל שידע שנטמא ושזה מקדש או קדש ואח"כ שכח ונכנס או אכל בהעלמה זו ואח"כ נזכר לו שחטא ואינו בקרבן עולה ויורד אלא בדרך זו כמו שיתבאר ואע"פ שבשגגת שאר כריתות כיון ששגג ונודע לו בסוף חייב חטאת אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה טעם הדבר מפני שנאמ' בהם בעשותה אחת וכו' או הודע וכו' ר"ל שידע בסוף אע"פ שלא היתה לו ידיעה בתחלה אבל בטומאת מקדש וקדשיו כתוב ונעלם ממנו והוא ידע להודיע שלידיעה בסוף אנו צריכים והיא הסבה להיותם נקראות ידיעות ר"ל ידיעה בתחלה וידיעה בסוף:

יציאות שבת שתים שהן ארבע כלומר הוצאה שמרשות לרשות להתחייב על זדונה סקילה בהתראה וכרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת היא בשתים והן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים לעומד בפנים והוציא חפץ ונתנו לעומד בחוץ והניחו בידו שנמצאת עקירה והנחה על ידו והיא הראשונה ואחת לעומד בחוץ והושיט ידו בפנים ונטל חפץ ממקומו והוציאו בידו והניחו והיא השניה ואלו השתים הן עקר ולשון המקרא מוכיח עליהן שהרי משה היה במחנה לויה שהיא רה"ר והי' אומר לא תפיקו מרשות היחיד שלכם להביא נדבה במחנה לויה ומ"מ יש כאן שתים אחרות לחיוב ונמצאו שתים שהן ארבע לחיוב שעלינו לדקדק שמאחר שהקפידה תורה על הוצאה מרשות לרשות כך היתה הקפידא על ההכנסה והיא נקראת הוצאה גם כן שכל עקירת חפץ ממקומו והנחתו ברשות אחרת הוא קרוי הוצאה והרי יש כאן אחת לעומד בחוץ ונטל חפץ ממקומו והושיטו לפניו והניחו ואחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל חפץ והכניס ונמצא שתים שהן ארבע לחיוב ובמסכת שבת שנו שתים שהן ארבע בחוץ ושתים שהן ארבע בפנים והוא שרצה לשנות שם מה שהוא לחיוב ומה שהוא לפטור והפטור הוא כל שאין העקירה וההנחה על ידי אחד כגון פשט בעל הבית ידו בחוץ ונטל העני מתוכה והוציא העני או נתן לתוכה והכניס בעל הבית ששניהם פטורין או שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה והוציא והניח שנמצאת עקירה לבעל הבית והנחה לעני ששניהם פטורים אבל בכאן רצה לקצר ולא שנה בהן אלא החיובים בדמיון שאר הדברים שכלם לחיוב ושאר הדברים מתבארים במקומן:

מראות נגעים המזקיקות את המצורע להביא קרבן לטהרתו הם שתי מראות הכתובות בתורה והם בהרת ושאת שהן ארבע עם תולדה של כל אחת מהן שיצאה לנו מן התורה ממה שנ' לשאת ולספחת ולבהרת רבי טפילה לשאת רבי טפלה לבהרת וכבר ידעת שחכמים שערו במראות אלו הבהרת עזה בלבנוניתה כשלג והוא הלובן היותר מופלג שיהא אפשר להמצא והשאת כצמר נקי של כבש בן יומו ושערו במין הבהרת תולדה בלבנונית היה משוער אצלם כלובן סיד ההיכל ושערו במין השאת תולדה בלבנונית משוער בקרום ביצה וזה שאנו עושין לבנונית הסיד ממין הבהרת ולבנונית הקרום ממין השאת וכן שאנו עושין הבהרת והשאת מינים חלוקים אין הכונה לומר שלא יהו הבהרת והשאת מצטרפין זה עם זה אלא שיהא תולדת הבהרת מצטרפת עם הבהרת ותולדת השאת עם השאת כדין תולדה עם כל אב שלה בכל מקום אינו כן אלא בהרת ושאת מצטרפת לכגריס ואין צריך לומר כל אחת עם תולדתה וגדולי המחברים פוסקים כן אף באב עם תולדת חברו כמו שיתבאר למטה ה' ב' ומעתה כל לבנונית שהוא כקרום ביצה ומלבנוניתו ולמעלה הרי הוא נגע ומקרום ביצה ולמטה אינו אלא בהק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ מחלק אחד שבארבעת מיני השבועות שאינו לוקה בה והוא שאוכל ולא אכל כמו שיתבאר בסמוך לדעת רוב פוסקים ולענין דקדוק המלות כתבו גדולי הרבנים שאין גורסין במראות נגעים שתים שהן ארבע אלא שנים שהן ארבעה מפני שמלת מראות מקבצת לדעתם ממלת מראה בסגול תחת האל"ף והוא לשון זכר כמו ומראהו עמוק ויפה כונו שאין לומר שיהא מקובץ ממראה בקמץ תחת האל"ף שהוא לשון נקבה שעל הרוב אינו נאמר אלא על מראה רוחנית והמראה בסגו"ל מונח על מראה גשמית ואע"פ שמצינו האמור של זה בזה מ"מ כך הוא נדון אחר רובו וכבר הקשו עלי' בה קצת מדקדקים לומר שמלה זו יש בה שני קבוצים מראים ומראות מראים כמו שאמר הגם אל מראיו יוטל הראיני את מראיך ואחר שכן הדבר מוכרח לומר שמראים מקובץ ממראה בסגו"ל ומראות מקובץ ממראה בקמץ שאין שני קבוצים באים מנפרד אחד עד שמצאתי להם כיוצא בו והוא מהנה שנתקבץ בלשון מחנים הבמחנים אם במבצרים ובלשון מחנות ובאה מלת מחנות בלשון זכר ועתה הייתי לשני מחנות ואף זו כיוצא בה: