מאירי על שבועות כט

כל הכלים שעשה משה במשכן נמשחו בשמן המשחה ובו נתקדשו אע"פ שלא נשתמשו בהם עדין לעבודה אבל מכאן ואילך בכל הדורות עבודתן מחנכתן ר"ל שלא היו מושחין אותם כלל ומשנתחנכו לעבודתם נתקדשו ואפי' היו מושחין אותם לא היו מתקדשין אלא בעבודה:

זה שכתבנו שלחמי תודה היו נושאים ולא התודות עצמן יצא לנו ממה שאמרו בבנין בית שני ואעמידה שתי תודות גדולות וא"ת גדולות על בהמות גדולות היה לו לומר פרים ואם על המשובחות במינן הרי אמרו נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח לי"י ונאמר בעולת העוף כן ובמנחה כן ללמדך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים אלא גדול שבתודה והוא לחם החמץ שהתודה היתה באה שתי איפות והם עשרים עשרונות ר"ל עשיריות של איפה עשרה לחמץ ועשרה למצה והוא שאמרו מנחות ע"ז ב' כנגד חמץ הבא מצה והחמץ היה בא עשר חלות עשרון לחלה והמצה היתה באה שלשים חלות בשלשה מינין חלות רקיקין ורביכין ר"ל חלוט ברותחין ונמצאו לחמי החמץ גדולים ויראה שלא היו נושאים אלא שתים אחת מכל תודה ועליהם אמרו שהאחת נשרפת והאחת נאכלת אבל שאר הלחם עם בשר התודות היו נאכלין:

כבר ביארנו שהעזרה מתקדשת בשירי מנחה ומ"מ לא בחמץ אלא במצה שהרי כל המנחות באות מצה ואינו רשאי לחמץ אף השירים שהרי נאמר לא תאפה חמץ חלקם אפי' חלקם לא תאפה חמץ ושמא תאמר לקדש בשתי הלחם של עצרת שהן באות חמץ אי אפשר שלקדוש בשעת בנין אנו צריכים ואין בנין ביום טוב ושמא תאמ' לקדשו מאתמול אין שתי הלחם קדושים קדושת הגוף אלא בשחיטת הכבשי' ואע"פ שהם באים מתרומת הלשכה אין בהם אלא קדושת דמים עד שישחטו שני הכבשים כלחמי תודה ששחיטת הזבח מקדשתן וא"ת להניח הלחם עד למחר שיגמרו הבנין הרי נפסלו בלינה ואם שיגמרוהו במוצאי יום טוב מיד אין בנין בית המקדש בלילה ומה שאמרו באחרון של ר"ה ל' א' לא צריכא דאיבני בליליא פירושו על ידי מצות שמים:

כבר ביארנו שבשעת קדוש היו הולכין בכנורות ובצלצלים ומשוררים בשירי מזמורים כגון שיר של תודה והוא מזמור לתודה והיו אומרי' אותו בכנורות ובנבלים ובצלצלים ועל כל פנה ופנה ועל כל אבן גדולה שבירושלם היו אומרי' מזמור ארוממך י"י כי דליתני מפני שתחלתו מזמור שיר חנכת הבית וכן היו אומרים מזמור יושב בסתר עליון ממה שאמרו בתורת כהנים שמשה אמרו בשעת הקמת המשכן ואומר ממנו עד כי אתה י"י מחסי וחוזרין ואומרי' מזמור לדוד בברחו וכו' עד לי"י הישועה מפני שתחלתו י"י מה רבו צרי וכבר היו צרי יהודה ובנימין מתגברים בבנין בית שני להשחיתו לולי י"י שהיה לנו והיו מאריכים בענינים אלו כפי כח המנהיגים והמסדרים:

כבר ביארנו בפרק חלק שהלוחש על המכה בפסוקי' וברקיקה אין לו חלק לעולם הבא ובלא רקיקה מ"מ איסור יש בו שאסור להתרפאות בדברי תורה ומה שאמרו בששי של שבת ס"ז א' האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך י"י מתוך הסנה י"מ שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפלה והבטחה שתבא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו הא כל שאומ' דרך לחש אסור ואף שם תירצוה בפנים אחרים ומ"מ בריא שקורא מזמורים ופסוקים כדי שתגין עליו זכות קריאתם לינצל מן הצרות הרי זה מותר וכבר כתבנוה בפרק חלק: