מאירי על שבועות כח

זה שביארנו בענינים אלו שלידיעה בתחלה אנו צריכין כבר ביארנו בפרק ראשון שלידיעה גמורה הוא צריך ושידיעתו שהנוגע בטומאה טמא אינה קרויה ידיעה בתחלה אחר שלא הרגיש עכשו שנגע ומ"מ אם נעלמו ממנו הלכות טומאה כגון שנגע בכעדשה מן השרץ ויודע שהשרץ מטמא וכן יודע שנגע בו אבל אינו יודע אם מטמא בכעדשה אם לאו ושכח נגיעתו ואכל או נכנס בהעלמה ואח"כ ידע שנגע ונטמא הרי זה ספק אם הידיעה הראשונה נקראת ידיעה אם לאו ויראה לגדולי המחברים שאינו מביא קרבן שמא יכנסו חולין לעזרה ואע"פ שמצינו חטאת העוף באה על הספק אלא שאינה נאכלת טעם הדבר מפני שהמביאה מחוסר כפורים ואסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק ומ"מ אם נטמא ויודע שנטמא אבל אינו יודע באיזו טומאה נטמא ושכח טומאתו ואכל או נכנס ואח"כ נזכר שנטמא הרי זה חייב קרבן שידיעה זו ידיעה גמורה היא:

נגע בשרץ ויודע ענין טומאה אלא שהוא מסופק אם שרץ זה בכלל המטמאים אם לאו הואיל והדבר פשוט לכל ידיעתו הכללית בענין טומאה ידיעה היא ואין ידיעתו מסתלקת במה שהוא מסופק אם זה בכלל המטמאים אם לאו שדבר זה זיל קרי ביה רב הוא ואינו צריך חקירת חכם והרי הוא נעשה כמוחזק בידיעה זו וי"מ קרי ביה רב הוא ומאחר שאינו יודע דבר זה אין כאן ידיעה כלך ופטור וי"מ דבר זה בשידע תחלה וסוף ידיעה גמורה ובאמצע נעלמו ממנו הלכות טומאה וכן פרשוה גאוני הראשונים שבספרד:

מי שידע שנטמא ושיש מקדש בעולם ושאסור ליכנס למקדש בטומאה אלא שנעלם ממנו מקום מקדש ולא ראהו מימיו כגון בן בבל שעלה לארץ ישראל ושכח טומאתו ונכנס ואח"כ נזכר הטומאה וידע שזה מקדש יראה לי שאין זו ידיעה כלל ולא נשארה בגמ' בספק אלא על דעת האומר ידיעת בית רבו שמה ידיעה וכבר כתבנו בפרק ראשון ה' א' שאין הלכה כן וגדולי המחברים פסקוה בספק ואיני מודה בכך: