מאירי על שבת ז

כבר ידעת שהאפייה אב מלאכה היא אבל רדיית הפת האפויה אינה אלא שבות וכמו שאמרו חכמה היא ואינה מלאכה וכל שהדביק מבעוד יום וקרמו פניה מבעוד יום ושכחו בתנור וקדש עליו היום התירו לו להציל ממנו מזון שלש סעודות מפני כבוד שבת ואף בזו אמרו שלא ירדה במרדה אלא בסכין מעתה מי שהזיד והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדותה קודם שיקרמו פניה התירו לו שבות כדי שלא יבא לידי איסור סקילה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי יכול לומר אסלקנו קודם שיקרמו פניה מ"מ התראת ספק שמה התראה לכשיתברר המעשה ולא עוד אלא שיש אומרים שהתראת ודאי היא הואיל וגמר המלאכה בא מאליו ומ"מ יש מפרשים מפני אלו קודם שיבא לידי איסור הדומה לסקילה ומ"מ אין כאן סקילה ולא כרת הואיל ומתחרט ומחזר לרדות קודם שיהנו מעשיו ר"ל קודם שיקרמו פניה ויש מתירין אף ברדיה שיש בה קצת מלאכה שלא אמרו לדעתם רדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אלא בפת האפויה אבל זה שהתירוהו לרדותו בעודו עיסה ר"ל קודם שיקרמו פניה קצת מלאכה היא שהפת האפויה אפשר לרדותה בסכין וזו אי אפשר לרדותה אלא בידים שנמצא כעין לישה ותקון ואינו מקלקל והתירוהו בכך אע"פ שאיסור חכמים נעשה בידים ואיסור תורה נעשה מכאן ולהבא מאליו:

הדביקה בשוגג אסור לו לרדותה שאם נזכר קודם שיקרמו פניה הרי משנזכר אין כאן חיוב חטאת ואם קרמו פניה הרי נתחייב והפת בכלל מעשה שבת על הדרך שנבאר את דינו בע"ה:

שגג והדביק פת והלך לו אין אחר מותר לרדות כדי להצילו מחטאת שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך ושמא תאמר והרי במסכת עירובין התירו לחבר איסור קל שלא לעשות עם הארץ איסור חמור והוא שאמרו שם חבר שאמר לעם הארץ לקט לך כלכלה של תאנים מתאנתי וחבר אחד שומעו מותר לאכול מהן אם נתן לו עם הארץ מהם חזקה עליו שעישרן מפני שהוא יודע שעם הארץ אינו נמנע מלאכול ונוח לו לעשר במקומו שלא מן המוקף משיאכל עם הארץ טבלים תירצו חכמי הצרפתים שלא נאמר שם אלא מפני שאם יחטא עם הארץ נמצא חבר גורם לו אבל בזו שאינו גורם לו לא התירו וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה וחכמי לוניל תירצו שכל שחבר יודע בעם הארץ שחוטא בידים נוח לו לעשות הוא איסור קל להיות זה ניצל מעבירה חמורה אבל איסור חמור הבא לעם הארץ מאליו כגון אפיה שאין ההדבקה איסור חמור אינו עובר עליו אפי' איסור קל ויש מתרצין שזו שהתירו בעירובין דוקא בשלא התחיל עם הארץ באיסור אבל זה שהתחיל באיסור אין מתירין לו לעשות בשבילו אף איסור קל אבל לעצמו מיהא התירו כל איסור סופרים שלא יבא לידי איסור תורה:

הזורק מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע והרי שעבר הכלי הנזרק דרך רה"ר אע"פ שאסור לעשות כן פטור ואפי' עבר למטה מעשרה שהוא אויר רה"ר ואין אומרים כשנקלט הכלי באויר רה"ר שהוא כמי שהונח ונמצא עוקר מרה"י ומניח לרה"ר ויתחייב משום הוצאה אלא קלוטה אינה כמי שהונחה והרי לא נחה ברה"ר כלל וכונתו אינה אלא להוצאה מרה"י לרה"י ואין צריך לומר למעלה מעשרה שהוא אויר מקום פטור ומ"מ במושיט מזו לזו ורה"ר באמצע חייב אפי' למעלה מעשרה שכך היתה המלאכה במשכן ואף לדעת האומר קלוטה כמי שהונחה אין אומרין לחייבו שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה שהרי בעל סברא זו ר' עקיבא הוא והוא בעצמו אמר במסכת כריתות שאין מחייבים על תולדה במקום אב ועוד שמא אע"פ שהנחה חשובה לו אף על גבי מקום שאין בו ארבעה בעקירה הוא מזקיק מקום חשוב הואיל והיא תחלת האיסור ושהוא מחשבו להניח שם וכעין מה שאמרו מחשבתו משויא ליה מקום ומ"מ לענין פסק אינך צריך לכך שאף לענין הנחה אינה כלום ואין אומרים קלוטה כמי שהונחה וידו הוא שנעשית כארבעה על ארבעה כמו שביארנו במשנה מפני שהיא קולטת כל דבר הא לשאר דברים למקום חשוב אנו צריכים על הדרך שהיו מוציאין קרשים מעגלה לרה"ר ומשם לעגלה אחרת וסתם מקום חשוב ארבעה על ארבעה וצריך שתדע שאף לדעת האומר קלוטה כמונחת לא אמרה אלא בשתי רשויות לא ברשות אחד שא"כ אין לך זורק ארבע אמות ברה"ר חייב שהרי נקלטה באמצע: