מאירי על שבת נד

מן התורה אין שום בגד חייב בציצית אלא של צמר ושל פשתים אבל שאר בגדים כגון צמר גמלים ושל עזים ושיראין וכלך וכל מיני שאר בגדים אין חייבין בציצית אלא מדברי סופרים כמו שכתבנו למעלה ולענין ציציות שלהם אחר שהם חייבים מדברי סופרים חוטין של צמר ופשתים פוטרים בהם ואם רצו לעשות בהם חוטים ממינם עושין אבל חוטין שממין אחד מהם לחברו אינן פוטרין שהצמר והפשתים חוטיהם פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר החוטין פוטרין במינן אבל לא שלא במינן ועל זה נאמר הכנף מין כנף ולא נאמר אלא דרך אסמכתא שהרי אין חיובן מן התורה ומה שאמרו בכאן סד"א כדרבא כלומר שאין הלכה כרבא הוא מפני שרבא מדין תורה אמרה ונמצא לדעתו ששאר מיני בגדים חייבין מן התורה ואין הלכה כן אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ולא נדחית אלא לשאר מינין ומן התורה הא לענין צמר ופשתים שיהו פוטרין במינן ובשלא במינן לא נדחית כלל ולמדת מכאן ראיה להיות חוטי פשתן ראויים מיהא לפשתן וכשטה שכתבנו למעלה ושאר מפרשים דוחים אותה לגמרי מפני כך ולא עלה בידם:

הסומא חייב בציצית ואין אומרים וראיתם אותו פרט לסומא שהרי מ"מ בראיה הוא אצל אחרים ולא אמרה תורה וראיתם אלא למעט כסות לילה על הדרך שביארנו:

המשנה השלישית כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלין אלא פשתן פתילת הבגד שקפלה ולא הובהבה ר' אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה ר' עקיבא אומר טהורה היא ומדליקין בה אמר הר"ם פי' טומאת אוהלין הוא שיטמא האהל עצמו כמו שמת בתוכו מת ואמר השם ית' והזה על האהל ואמרו חכמים למד על האהל שהוא טמא כמת ואין כל אהל נטמא במת כי אם יהיה האהל מעצים או אבנים או בנוי מטיט אינו מטמא אבל מטמא האהל אם הוא מדבר ארוג או מעורות כמו שיתבאר בפרק כ"ז ממסכת כלים כי אין לנו דבר יוצא מן העץ ויטמא כשהוא אהל למת אלא הפשתים בלבד וידענו זה ממאמרו בטומאת מת והזה על האהל ואמר במשכן ויפרוש את האהל על המשכן וכבר ידעת כי אהל המשכן היה מיריעות פשתים ויריעות שער ארוגות ומעורות וכל זה לשון תורה וקריאת הפשתים עץ הוא לשון תורה כאמרו ותטמנם בפשתי העץ ופי' קפלה גדלה ופי' הובהבה חרוכה באש ועוד יתבאר לך זה בפרק שבעה ועשרי' ממסכת כלים כי הבגד כשיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות או יותר על זה שהוא נטמא במת וכמו כן מטמא בנגעים ואם הוא פחות משלש אצבעות על שלש אצבעות הוא טהור ואינו מטמא בשום דבר ממיני הטמאות וזו החתיכה של בגד שקפלה ועשה ממנו פתילה שבה נחלקו בכאן היא שלש אצבעות על שלש אצבעות מצומצמות וכשיקפל זה הבגד ויעשה ממנו פתילה ר' אליעזר אומר כי אותו הקפול לא חסר ממנה דבר והיא מטמאה בנגעים ובמת כמו שהיתה קודם הקפול ור' עקיבא סובר כי אותו הקפול הפסידה ובטלה מתורת כלי ולפיכך אינה מטמאה בנגעים ולא במת וטעם המחלקת שביניהם בהדלקת הפתילה הנזכרת בשבת הוא גזרת יום טוב שחל להיות ערב שבת וטעם מחלקותם להדליק בה ביום טוב שחל להיות ערב שבת כי העקר אצלנו כי שריפת הכלים ביום טוב מותר ושריפת שברי כלים אסור לפי שהן מוקצה כאשר יתבאר במסכת ביצה ויש לנו עקר אחר כי הדלקת הנר בשבתות וימים טובים צריך קודם שידליקם להבהב קצתם ר"ל מן הפתילות ואז ידלוק אותם כי בזאת ההבהבה יאירו הנרות יותר ולפיכך חייב ר' אלעזר האומר שהוא כלי כי כשישרוף קצתם יהיו שברי כלים ואין מדליקין בשברי כלים ור' עקיבא אומר שאינה כלי היא אצלו עץ בעלמא וכשמדליק אותה עץ בעלמא הוא מדליק כי הקפול בטלה ואין הלכה כר' אלעזר:

אמר המאירי ובאה אחריה המשנה השניה להשלמת חלק זה לומר דרך כלל שכל היוצא מן העץ הראוי לפתילה אחר כתישה וטויה כגון גינישטא שעושי' מהם בגדים גסים וכן קנבוס אין מדליקין בהם אלא בפשתן שהוא נקרא עץ כדכתיב בפשתי העץ ומדליקין בו אחר הניפוץ כמו שביארנו אבל אלו אין מדליקין בהם אף אחר התקון וצמר גפן מיהא אינו יוצא מן העץ אלא מן הפרי שכמין גבעולין יוצאין מן הארץ ובראשן פרי כעין תפוח בקליפה דומה לערמון והצמר בתוכו ויש מפרשים שהקנבוס מדליקין בו אחר התיקון:

וכל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן והוא שכבר ידעת שכל המתאהל עם המת תחת אהל אחד טמא ומ"מ אהל עצמו אינו מקבל טומאה ואפי' היו נסרים או יריעות של גינישטא ושאר היוצאים מן העץ אין האהל מיטמא ואין צריך הזאה וטבילה הא פשתן ר"ל אם יריעה של פשתן מאהלת על המת ועל הכלים טמאה היריעה ועליו נאמר והזה על האהל ולמדת שאף אהל המיטמא מביא טומאה למה שמתאהל תחתיו עם המת ויש מפרשים שלא באו במשנה זו לפסול את הקנבס שאינו יוצא מן העץ אלא מין זרעים הוא ואף הפשתן בכלל זרעים אלא שהוצרך למעטו ממה שהוא קרוי עץ במקרא והראיה שהרי אמרו בברכות כל היכא דכי שקלת לפירא לא הדר אילנא ומפיק לא מברכינן עליה בורא פרי העץ וקנבס ופשתן אין חוזרין ומוציאין:

פתילת הבגד שקפלה כדרך שגודלין פתילות ולא הבהבה על השלהבת שתהא חרוכה ותדלק יפה ר' אליעזר אומר טמאה ר"ל מקבלת טומאה שלא יצאת מתורת בגד בקפול זה ואין מדליקין בה שמתוך שאינה מחורכת אינה דולקת יפה ושמא יטה ור"ע אומר טהורה שהקפול הפקיעה מתורת בגד ואין חוששין שמא ימלך ויפשטנה ומדליקין בה שאין הבהוב אלא תוספת אורה לבד והלכה כר"ע:

זה ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחת משניות אלו בגמ' אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שהאהל עצמו המאהל על הטומאה אע"פ שלא נגעה בו הטומאה טמא טומאת שבעה וצריך הזאה וטבילה ועליו נאמר והזה על האהל וביארנו שדבר זה דוקא ביריעה של פשתן והוא הדין לבגד צמר או שק או עור בין של בהמה וחיה הטהורות בין הטמאות שכל אלו קרויים אהל שהרי ביריעות של עזים נאמר ויפרוש האהל על המשכן ור"ל על יריעות של שש משזר אלמא שאותם היריעות קרויות משכן והמשכן קרוי אהל כדכתיב משכן אהל מועד ובשל עור נאמר ונשאו את יריעות המשכן מקיש עליון לתחתון אבל אם היה האהל נסרים של עץ כגון תקרה או מחצלת או של עצם או מתכת ואין צריך לומר בנין הכל טהור ועל זה אמרו אין לך יוצא מן העץ מטמא טומאת אהלים אלא פשתן ומ"מ כתבו גדולי המפרשים שאף אלו לא הופקעו מטומאת אהלים אלא בשנעשו אהל קבוע ובפשתן אפי' נעשה אהל קבוע וכן בחביריו וכך הביאוהו משמיני של אהלות ואף גדולי הדורות כתבוה כן ויראה לי משם שלא תפשוה בעשויים אהל אלא לחוץ בפני הטומאה אבל להפקיע טומאת עצמן אין צריכין קביעות: