מאירי על שבת מה

אע"פ שאמרו בחרש שוטה וקטן שהדליקו שאינו כלום אשה ודאי מדלקת אע"פ שמצות עשה שהזמן גרמא היא נשים חייבות בה שאף הן היו באותו הנס ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום ויש מתירין בקטן אם הגיע לחינוך הואיל ומצותה מדברי סופרים וכן חתמוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראים:

אכסנאי חייב בנר חנוכה ומ"מ אינו צריך להדליק לעצמו אלא שישתף עצמו עם בני הבית ויסייע להם בפרוטה לשמן בד"א כשאינו פותח דלת לעצמו אבל אם פותח דלת לעצמו אע"פ שאוכל ושותה עמהם חייב להדליק ומ"מ אם היה נשאוי שנמצא קובע בית לעצמו בעיר אחרת אע"פ שאין לו בית בזאת העיר אינו צריך אף לשתוף שהרי מדליקין עליו בביתו ואפי' פתח דלת לעצמו שאינו דומה לחצר שיש בה שתי רוחות שצריך להדליק בשתיהן שזה אינו אלא מפני שאין העובר בזו יודע בשל זו והוא שאמרו שברוח אחת אינו צריך שאין חשד בדבר שמרגישים הם שעל האחרת הוא סומך וחוקרים עליו ואף בזה חוקרים הם עליו ויודעים שעל ביתו הוא סומך ויש חולקין לומר שאין ביתו מפקיעו אלא כשאינו פותח פתח לעצמו ולענין שיתוף הא כל שפותח לעצמו מדליק מפני החשד והדברים קרובים:

חכמי התוספות כתבו ששני בעלי בתים הדרים בבית אחד וסמוכים על שולחן א' אפי' בן גדול ונשאוי בבית אביו צריך להדליק או להשתתף וזו השניה מיהא אינה נראית כלל שלא נאמרו הדברים אלא בזרים שאינם מכלל בני הבית אבל כל שהוא מכלל בני הבית אינו צריך כלום ומ"מ אף הם כתבו שצריך ליזהר בשיתוף זה שלא ידליק זה לילה אחת וזה לילה אחרת אלא יהא השמן משותף בכל לילה ולילה או יתן לו פרוטה לזכות לו חלק שם בכל הלילות ואלו ודאי דברים ברורים:

כל השמנים יפים לנר ושמן זית מן המובחר וכבר ביארנו לדעתנו שבנר חנוכה נאמרה ומה שאמרו כל השמנים יפים לדיו ושמן זית מן המובחר בין לגבל בין לעשן והוא שהיו מעשנין כלי זכוכית בעשן שמן שעל האור עד שמשחירו וגורר השחרורית ומגבלו בשמן זית או באחר עם שרף אלנות ובמעט דבש ומיבשו וכשרוצה לכתוב ממחהו במי עפצא ונותן לתוכו קנקנתום וכן מה שאמרו כל השרפים יפים לדיו ושל כשף יותר מכלם ר"ל של עץ הנקרא פורוניר בכל אלו לענין פסק אין לנו שהדיו כל שנעשה בדברים משחירים ומדביקים יעשהו ממה שירצה כמו שביארנו במסכת מגלה ולא נאמר דיו אלא למעט שאר מיני צבעונין:

המדליק נר חנוכה לילה הראשונה מברך שלש להדליק ושעשה נסים ושהחיינו והרואה מברך שתים שעשה נסים ושהחיינו מלילה ראשונה ואילך המדליק מברך שתים להדליק ושעשה נסים והרואה מברך אחת ר"ל שעשה נסים רואה זה שאנו מחייבים לברך אם בירך כבר בביתו אין ספק שאינו חייב לברך אבל אם לא בירך עדיין בביתו אם אינו עתיד לברך כגון בן בבית אביו או אורח בבית אושפיזו מברך ואם עתיד לברך עדיין אינו צריך לברך בראייתו עכשיו ומ"מ מי שלא בירך ואינו עתיד לברך אלא שמדליקין עליו בתוך ביתו יש פוטרין אותו מלברך ולא יראה לי כן:

מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראין וכן ראיתי מי שכתב שמי שלא הדליק עדיין ובא לו בתוך ימי חנוכה שלילה ראשונה שהוא מדליק מברך זמן:

מי שהיה בכפר שאינו מדליק ואינו רואה כגון כפר של גוים יש מחייבים אותו להדליק שלא נפטר מהדלקה אחר שאינו רואה במקומו שום הדלקה ואף גדולי הדורות שלפנינו החמירו על עצמם בזו ואין הדברים נראים:

יש מדקדקין לברך ברכת להדליק בראשונה ושעשה נסים באחרונה בשעה שהוא רואה כל מה שהוא חייב להדליק ואיני רואה הכרח בכך ומ"מ להדליק מיהא ראוי לברך בתחלתו מטעם עובר לעשייתן:

זה שאנו אומרים בנר חנוכה אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' פירושו משום לא תסור ר"ל שמאחר שהתורה אמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך וכו' הרי כלל לקיים כל מה שמדברי סופרים והרי נצטוינו מן התורה בכל שהם מתקנים ומ"מ לא כל הדברים שוים בזו אלא יש מצוה מדברי סופרים ואין מברכין עליה והוא שאמרו הדמאי מערבין בו ערובי חצרות ומשתתפין בו שתופי מבואות מפני שהוא ראוי לעניים וכן מברכים עליו המוציא וג' ברכות ומזמנים עליו וכשמפרישין ממנו לתקנו אין מברכין עליו מפני שהוא ספק ולפי' יכול להפרישו ערום ומעשרין אותו בין השמשות שאין זה מתקן גמור הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הם מעתה צריך שתדע הואיל וחכמים תקנו בהפרשתו היאך אין מברכין עליו אלא הואיל ותקנה זו לא באה אלא על הספק אין מברכין עליו ולדעת זה כל שתקנתו מדברי סופרים מצד איזה ספק אע"פ שעיקר הדבר מן התורה ספק דבריהם הוא קרוי והוא שאמרו ודאי דדבריהם כגון מצוה של סופרים כהדלקת נר חנוכה וחברותיה בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה אף בספק הבא מחשש תורה ואע"פ שיום טוב שני ספק דדבריהם הוא ומברכים עליו אינו אלא שלא יבאו לזלזל בו הא ספק של תורה כגון ספק עשה את המצוה ספק לא עשאה וודאי דדבריהם מברכים ואע"פ שבגמ' נחלקו בה אביי ורבא ואלו שהזכרנו הם דברי אביי והרי רבא תרצה מפני שרוב עמי הארץ מעשרים חכמי הדורות מסכימים שלא חלק בה רבא אלא שהפליג בטעם דמאי שאף ספק גמור אינו ומ"מ מודה הוא שבספק דבריהם אין מברכים אף דבר שספקו בא מחשש תורה והילכך אין מברכים על כיסוי דם הכוי שהרי עיקר חיובו בכיסוי אינו אלא מדברי סופרים ומספק שמא חיה הוא וכן נולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית מתקנת חכמים ומספק ערלה כבושה כמו שיתבאר אינו מברך עליו אע"פ שספקות אלו מחשש תורה הן באות הא כל שנולד לו ספק בדבר שעיקר חיובו מן התורה כגון ספק נטל לולב ביום ראשון ספק לא נטל נוטל ומברך ודעת גדולי המחברים נראית כשיטה זו:

ויש בזו דעת אחרת לפסוק כרבא לומר שאף ספק של דבריהם צריך ברכה ולא אמרו בדמאי אלא משום שרוב עמי הארץ מעשרים והילכך מברכים על כסוי דם הכוי ועל נולד מהול וכן כתבוה גדולי המפרשים ויש בזה דעת שלישית לקצת מפרשים לפסוק באיזה מן הדעות ולהוסיף בו שכל ספק שבעולם נקרא ספק דדבריהם שלא חייבה תורה על הספקות וחכמים החמירו עליהם ואין הדברים נראין שאם כן לא היה לו לומר אלא אין מברכים על הספק ומה היה לו לפרוט ספק דדבריהם ועקר הדברים שלדעת רבא כל שתקנתו מדברי סופרים בא מצד איזה ספק של תורה מברכים עליו כגון כסוי דם הכוי מספק חיה ונולד מהול מספק ערלה ודמאי שאני דרוב עמי הארץ וכו' אבל כל שהוא ודאי שאינו מן התורה וחכמים תקנוהו לגמרי אין מברכים בספקו כגון ספק הדליק נר חנוכה ספק לא הדליק וא"כ ביום טוב שני אין אנו צריכים לבא בה מחשש זלזול ואע"פ שקראוהו בסוגיא זו ספק דבריהם אפשר מפני שבימי אביי ורבא לא היה יום טוב שני אלא מתורת מנהג אבות ונמצא שאין בו סרך תורה אלא מנהג על הספק הקדום והרי הוא כספק דבריהם או שמא לדעת אביי נאמרה שהיה קורא את הדמאי ספק דבריהם ותשובתו של רבא כוללת שכל ספק דבריהם שעיקרו מן התורה טעון ברכה ודמאי שאני מטעם רוב עמי הארץ מעשרין הם ויום טוב שני עקרו מן התורה ולדעת ראשון שכתבנו לדונו בספק דבריהם אנו באים בה מחשש זלזול וזהו עיקר הדברים:

הרבה סוגיות מתחלפות בתלמוד שמצינו בהם הפך סוגיא זו והוא שאביי נעזר לעצמו בטעם רוב עמי הארץ מעשרין בגיטין בפרק הניזקין ובכתבות בפרק שני ורבא נעזר בטעמים אחרים ובסוגיא זו ובפרק ראשון בענין זב פרוש ובכתבות פרק אע"פ נעזר רבא בטעם רוב עמי הארץ ואביי בירר לו טעמים אחרים עד שמתוך כך הרבו בה המפרשים הרבה דחקים ללא צורך ועיקר הדברים שטעם זה ר"ל רוב עמי הארץ מעשרין הם כללי הוא לכל ושניהם סוברים כן אלא שכל שנראה לתנא או לאמורא לישען בטעם אחר נוח לו בכך שלא לישען על משענת חסידותו של עם הארץ ופעמים סובר זה שיש לו טעם אחר ואינו צריך לרוב עמי הארץ והאחר אין אותו הטעם ערב לו וחוזר לו לטעם הקדום שאמרנו וזהו החלוק שיש ביניהם:

ברכה זו של חנוכה ר"ל להדליק נר חנוכה ושאר הברכות הנעשות בל' כמוה ואין נעשות בעל כשחיטה וביעור וחברותיהן הרבה מפרשים טרחו בענין לכמה טעמים ואחת מהם שכל שהוא חובה על כל פנים בלא שום תנאי וצריך זמן לעשייתה מברך בל' כגון נר חנוכה ושופר וציצית אבל נטילת לולב אע"פ שהוא חובה אין צריך בה לזמן שמשהגביהו יצא וביעור מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ושחיטה אע"פ שצריך בה לזמן אינה חובה על כל פנים אלא אם אינו רוצה לאכל לא ישחוט ואם תשיבנו מקרא מגילה שהיא חובה וצריך בה לזמן שמא אם יאמר לקרוא ידמוה לקריאת ההלל ויבאו להקל בדילוג ומצה ומרור אין בהם צורך זמן שאין זמן לאכילת כזית ומ"מ יש מברכין בהם לאכול ודבר זה יש בו טעמים אחרים יתבארו במקומן במסכת פסחים בע"ה:

חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות ודוקא כשהם בשתי רוחות ומחשד בני העיר שיש עוברין בזו ואין עוברין בזו וסוברים כשם שלא הדליק בזו כך לא הדליק בזו אבל ברוח אחת אינו צריך שהרי העוברים רואים הדלקה בפתחו האחת ואם מפני בני עיר אחרת שאינן יודעין ששתיהם לאחד לחשד בני עיר אחרת אין חוששין שאין תולים הענין אלא להעדר ידיעתם ומ"מ עכשיו שמדליקין בתוך הבית אף משתי רוחות אינו צריך להדליק אלא מצד אחד ואף באותו זמן יראה שאין מברכין אלא על הראשונה:

אף התורה כוונה בקצת דברים להוציא אדם מן החשד והוא שאמרו בשביל ד' דברים אמרה תורה שיניח האדם פאה בסוף שדהו ולא בתחלתה ולא באמצעה מפני גזל עניים שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ר"ל שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני קרובו ומפני בטול עניים שלא יהו עיניהם נשואות על שדה אחד מתחילת קצירתו לומר עכשיו יניח פאה ומפני החשד שמא כבר הניחה ונטלוה עניים ואחרים באים וחושבים שלא הניח אחר שעדיין רואים אותו קוצר בשדה ואומרים תבא מארה לפלוני שקצר ולא הניח פאה ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ויאמר לבאים כבר הנחתי פאה בתחלת השדה: