מאירי על שבת לה

זה שביארנו במשנה שכלם סוברים שנתינת מים לדיו זו היא שרייתו כך יראה ממה ששאלו כאן מאן תנא נתינת מים וכו' כלומר שאלמלא כן לא היו ב"ש אוסרין ואלמלא שב"ה מודים בה לא הוצרכנו לבא בה מטעם שאין צווי לשביתת כלים ומ"מ יש מפרשים שלא נשאלה אלא לב"ש אבל לב"ה נתינת מים אינה שרייה לחייב חטאת אף בשבת והוא ג"כ טעם היתר לב"ה שאינה שרייה ושאין שביתה לכלים והוא שפסקו גדולי הפוסקים כר' יוסי בר יהודה שהועמדה משנתנו שלא כמותו ומ"מ אף לדעת זה נתינת המים אסורה אלא שאין חייבין עליה חטאת ויראה כדעת ראשון כמו שנבאר בסמוך בע"ה:

הקמח בר גיבול הוא ואע"פ שנתן מים לתוכו אינו חייב עד שיגבל אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים שאף האחרון לא לש ולא גבל וכן הדין בעפר האפר אינו בר גיבול ומעתה פסקו גדולי הפוסקים שאפילו גבל פטור שאינו גיבול ויש מחמירים לומר שאינו מחסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכמסקנא האמורה כאן באחד נותן אפר וכו' שפירשוה בעפר הא באפר מנתינת מים חייב וכן פירשוה גדולי המפרשים ואע"פ שבפרק אחרון התירו נתינת מים למורסן עם אמרם שם שאינו בר גיבול ולדעת זה היה לנו לומר שמנתינת מים חייב יראה שהמורסן דומה לקמח ולא אמרו שאינו בר גיבול לומר שאינו מחסר גיבול אלא שאי אפשר לגבלו וא"כ אף זה נתינת מים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גבלו חייב אבל אפר נתינת מים לבד מחייבת ולדעת זה אף נתינת מים לדיו מחייבת וכמו שפרשנו במשנה וכבר מצאתי לחכמי הדורות סעד לשיטה זו שהם מפרשים בפרק אחרון במה שאמרו ונותנין מים למורסן ושאלו מתניתין מני ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן קמח וכו' ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל במורסן דלאו בר גבול הוא אף הוא מודה שנתינת מים היא גבולו ותירץ הא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי אומר נותנים שבר גבול הוא ומ"מ מה שהתירו לכתחלה כן ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב מפני שאי אפשר לגבלו כקמח ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ או שמא לצורך תרנגולין התירו וזה שלא אמרו כאן לא ס"ד ממורסן והביאוה מאפר שאינו בר גיבול כלל כמים לדיו ונמצא לדעת זה שכל שהוא מחוסר גבול וגבולו גבול כקמח ועפר אינו חייב בנתינת מים ומ"מ לכתחילה אסור שמא יגבל ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת המים כדיו ואפר שהדיו כשנתנו העפצים שחוקים לתוך המים עם שאר הסמנין הידועים אצלם הושחרו מיד ונעשית המלאכה לגמרי והאפר למה שאדם צריך לו כגון שריקת פי תנור וכיוצא בו משנתנו המים לתוכו הוא ראוי לכך ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כל כך מותר לכתחילה בנתינת מים כגון מורסן וחול וכיוצא בהם והדברים נראים:

ומה שאמרו במסכת יום טוב וקיטמא שרי ומטעם שאינו בר גיבול אפשר לפרש שם מטעם שאינו מתגבל ומתייבש למחרתו ונמצא שזה מכשיר שאי אפשר לו מבערב ויש שפירש שם קיטמא שרי אע"פ שלא ציירו מאתמול:

פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ר"ל עשיית נגר או אמה מן המעין לגינה והגנה מתמלאת והולכת כל היום כלו וכן מניחים מוגמר תחת הכלים ר"ל לבונה ובשמים על האש תחת הבגדים להקליטן ריח בשמים והם מתגמרין והולכין כל השבת וכן מניחין גפרית תחת הכלים ר"ל תחת כלי כסף על האש לעשנן בעשן הגפרית להשחירן לעשות בהם פרחים וצורות שמתוך שחרותן ניכר להם יפה וקורין לה הצורפים ניאילאר ואמר שמניח גפרית זה סמוך לחשיכה והן מתגפרין והולכים כל השבת מניחין קילור על העין ואספלנית על גבי מכה והם מתרפאים והולכים כל השבת כלה ויש שואלין בקילור שיראה מכאן שבשבת מיהא אסור ובפרק שרצים אמרו שורה אדם קילור מבערב שבת ונותן על גבי עיניו בשבת ואיפשר שבכאן התירו אפי' בעמיץ ופתח שהדבר ניכר שלרפואה הוא עושה אבל בלא כן מותר אף בשבת והוא שאמרו שם חזייה דהוה עמיץ ופתח אמר כולי האי לא שרי ואעפ"כ אין נותנין חטים לתוך רחים של מים אלא בכדי שיטחנו מפני שיש בה השמעת קול ופרסום גדול והוא זלזול שבת ויש מתירין אף בזו מדמיון האחרות ולא יראה כן: