מאירי על שבת לד

ד' גידולי תרומה ר"ל שזרע זרעונים של תרומה בדבר שזרען כלה כגון גרעיני חטה ושעורה ושאר התבואות והקטניות מן הדין פרחה תורת תרומה ממנה ומותרת אף לזרים ומ"מ יראה מסוגיא זו שהן מכח גזרות אלו כתרומה עצמה ולא מגזרת תרומה טהורה ביד ישראל שיחשד לזרעה כדי להפקיע תורת תרומה ממנה שהרי מ"מ בשעת זריעה הוא נעשה גזלן ואם על הגזל אתה חושדו יש לך לחושדו שלא יפריש כלל אלא משום תרומה טמאה ביד כהן שעומדת לשריפה שאינה ראויה לו אף לימי טומאתו ושמא יזרענה להפקיע טומאתה ולעשותה חולין שהכל מופקע מן הדין ממנה ר"ל הן שם טומאה הן שם תרומה ומתוך כך גזרו שתהא בחזקתה לתרומה ולטומאה וכן יראה בשני של פסחים לפי המסקנא שעשו מעלה לתרומה לענין זה ומ"מ גדולי המחברים כתבו שהן כחולין ופקעה מהן שם תרומה ושם טומאה אף לאחר גזרה ולא נשארה הגזרה אלא לאסרן לזרים הא ליאסר אכילתה בטומאה לכהן לא וכן היא בשני של פסחים בתחלת הסוגיא ולא אמרו גדולי תרומה כתרומה אלא לזרים ופירשו גזרת תרומה טמאה ביד כהן שלא ישהנה אצלו לזורעה כדי שתצא לחולין ולדעתם מותר לכהן לאכלם אפי' בטומאה אבל בזורע תרומה טמאה כתבו שאסורה הואיל ואסור' היתה כבר נדחית:

ה' המוציא בפיו וברגליו ובמרפקו ובאזנו בשערו ובאפונדתו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין וא"כ מי שהחשיך לו בדרך וכיסו עמו היה מן הדין להתירו לכתחלה בהולכתה הואיל ובכל מקום פטור במקום פסידא גדולה מותר שהרי זה באפונדתו הוא ואע"פ שמ"מ כך דרכו בחול אפשר לשנות ומ"מ חכמים גזרו ליתנה לנכרי ושלא יביאנה בעצמו בשינוי הוצאה ואם אין שם נכרי התירו לו מצד אחר בפרק אחרון להוליכה הוא פחות פחות מארבע אמות ולמדת שהבאה ע"י נכרי קודמת להולכה פחות פחות מד' אמות וכן יראה בפ' אחרון ומגדולי המחברים הקלו בהולכה פחות פחות מד' אמות יתר על הבאה שביד נכרי והוא תימה ושם יתבאר בע"ה:

ו' פתן ז' שמנן ח' יינן וכלם משום חתנות וענין יינם ר"ל סתם יינם ט' בנותיהם פי' אפי' ייחוד שלהם כמו שביארנו במסכת ע"ז זהו מנין שמונה עשר דבר ויש מונין בנות כותיים וצינור אלא שמונים פת ושמנם כאחת ויש מונין אין קורין ואין פולין בשמנה עשר דבר וכן בנות כותיים וצינור ומונין פת ושמן ויין ובנות כאחת הואיל וכלם מטעם א':

המשנה החמשית בית שמאי אומרי' אין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' שורין ידוע ודיו שם לדבר שכותבי' בו ואמרו בכאן שורין דיו ענינו שלא ישרו עירוב סממני הדיו וסם הוא שם העקר אי זה עקר שיהיה ממיני העקרים ובלשון רבים סממנים וכרשינים הכוסמת לפי שבתחלה שורין אותה ואחר כך מאכילין אותה לשורים:

אמר המאירי המשנה החמשית וענינה בביאור החלק השלישי ר"ל בדברים שהותרה התחלת עשייתן בערב שבת אע"פ שהמלאכה נגמרת בשבת ומתוך שמשניות אלו נקשרות זו בזו נבאר את כלם ביחד והוא שאמר ב"ש אומרים אין שורין דיו וכו' ר"ל שריית העפצים במים להשחירן לכתוב בהן וכן סמנין וכן שריית סמנין ידועים בכל צבע וצבע לצבוע באותן המים וכן כרשינין ר"ל כרשינין קלופים ששורין אותם במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבים בסבתם ונעשים כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה ויש מפרשים שמתוך שהם קשים מתרככים על ידי שרייה זו ומפרשים הכרשנים קטנית הנקרא ויצא"ש ובכל אלו אוסרים ב"ש לעשותן סמוך לחשיכה ופירשו הטעם בגמ' מפני שהמלאכה נגמרת בשבת ע"י כליו והם סוברים שאדם מצווה על שביתת כליו כשביתת בהמתו והילכך לא יעשה כן אלא אם יש שהות שיגמר הענין מבעוד יום ולמדת שיש לדעת זה שביתת כלים אף במה שאין בו מעשה ובית הלל מתירין שאין להם אזהרה לשביתת כלים ומ"מ לענין שריית דיו יש מפרשים ששניהם סוברים שנתינת מים לדיו היא שרייתו ואין צרך לגבול אחר ואלו שרה בשבת אע"פ שלא גבל ר"ל הגסה בכף חייב חטאת ואם נשרה שיעור שרייתו מבעוד יום מותר אף לב"ש אע"פ שלא נתגבל ואם גבלו אחר שרייתו בשבת אינו חייב חטאת שכבר נעשה הכל ומאחר שהשרייה לבד מחייבת חטאת בשבת נאסר אף סמוך לחשיכה הואיל ושרייה נאסרה בשבת ואלו היה צריך לגבול לא היתה השרייה מחייבת חטאת והיה מותר לשרות אף לב"ש סמוך לחשיכה שלא גזרו אלא במלאכה שאלו עושה בשבת חייב חטאת ואף בזו ב"ה מתירין הואיל וע"י כליו נעשית והלכה כב"ה ומ"מ לב"ש שאלו בגמ' נר וקדרה וגיגית כלומר היאך מדליקין את הנר סמוך לחשיכה והיא דולקת בשבת או מניחין קדרה שאינה מבושלת כל צרכה ומתבשלת כל הלילה וכן שכר בגיגית שהמים עומדים על החטים או השעורים או איזה מין מן המינים שהשכר נעשה מהם והמים צריכין לשהות שם ונמצא כשמשליכן קודם שבת שהמלאכה נגמרת בשבת ומתרץ אפקורי מפקר להו ופירשו רבים שהוא צריך להפקירן עד שלא יהו קרויים כליו ומפני הצורך התירו לו בכך על ידי הפקר ויש מפרשים שסתמן של אלו הוא שמפקיר מפני שבימים מועטים נפסדים במלאכה זו ואין נקראים כלים:

המשנה הששית בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבלו מבעוד יום ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט את העין ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' אונין ערב המטוה שיהבלו בכדי שיעלה מהם הבל ושם האד בלשון חכמי' הבל וכן מנהג מבשלי המטוה להריק התנורים ולהשליך בהם מטוה הפשתים אחר שרייתו במים ואפר ויכסוהו בבגדים עד שיתלבן ויורה קדרת הצבע ואין מודים בזה בית הלל אלא בשני תנאים האחד שתהיה יורה עקורה ולא תהיה תחתיה אש שמא יחתה בגחלים והשני שתהיה היורה טוחה כלומר פיה סתום גזרה שמא יצניע הצבע בשבת פי' לקלוט את העין משיקבל הגוון והענין שיתחיל להצטבע:

אמר המאירי ובאה המשנה הששית אחריה לומר שלדעת ב"ש אין נותנין אונין לתוך תנור וכו' ונתינת אונין ר"ל אגודות של פשתן שמשימין אותם בקדרה ומניחין אותה קדרה מלאה מהם לתוך התנור והפשתן מתלבן וכן צמר ליורה לצבוע אא"כ יש שהות ביום באונין לקבל החום הצריך לכך והוא מה שאמר עד שיהבלו מלשון הבלא ובצמר שיקלוט את העין ר"ל את הצבע וב"ה מתירין הואיל ועל ידי כליו הוא נגמר ומשנה זו לא הוצרכה לדעת ב"ש ולמדה היתה מן הראשונה אלא שבא להשמיענו לב"ה שאין חוששין לחיתוי גחלים והטעם באונין מפני שהרוח קשה להם ונזהר הוא מלגלות ובצמר מפני שפירשוה בעקורה מעל האש ואם מחשש שמא יגיס בה להפך הצמר פירשוה בטוחה ר"ל שפניה טוחות בבצק או בטיט הא אם אינה עקורה וטוחה אף לב"ה אסור כשאינה עקורה שמא יחתה ובעקורה שאינה טוחה שמא יגיס בה והלכה כבית הלל:

המשנה השביעית אין פורסין מצודות חיה ועופות ודגים אלא כדי שיצודו מבעוד יום ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' זה הפירוש מובן בעצמו:

אמר המאירי ובאה המשנה השביעית אחריה להשמיענו לדעת ב"ש שאין פורסין מצודות לחיה ועופות ודגים אלא בכדי שיעור שיצודו מבעוד יום ואף זו לב"ש לא הוצרכה אלא שבא להשמיענו לב"ה שאע"פ שיש כאן מעשה שעל ידי שהמצודה נדה ומתנועעת הפח נקשר והעוף נאחז אין אזהרה לשביתת כלים אף במעשה וכל שפרסן עם השמש מותר ולעולם מה שנצוד בהם אסור כל השבת לחולה או לכל אדם ביום טוב מטעם ספק מוכן וכ"ש בפירס סמוך לחשיכה שהוא ודאי שאינו מוכן ולא באנו בכאן אלא להיתר המלאכה ואע"פ שמ"מ הלכה כב"ה לענין פירוש מיהא צריך לחקור לדעת בית שמאי מה תועלת בפריסה מבעוד יום ושמא לא יבאו עד השבת ופירשוה במקום שהצידה מצויה שאין הדבר מצוי שלא ליכנס בקרוב וכן יש מפרשים מאחר שיש כאן שני ספקות לקולא והם שמא יבאו לשעתן ואם תמצא לומר באיחורן שמא יתאחרו עד למוצאי שבת הקלו בה אלא שיש כאן עוד מקום עיון והרי אפי' פירס בשבת אין כאן חיוב חטאת הואיל ומאליהן הן באות וכבר ביארנו שאין ב"ש גוזרין אלא בדבר שיש בו בשבת חיוב חטאת יראה שמאחר שאפשר שלא תוחל המלאכה מבערב שבת כלל ותעשה כלה בשבת כגון שלא תכנס עד השבת גוזרין בה:

המשנה השמינית בש"א אין מוכרין לנכרי ואין טוענין עמו ולא מגביהין עליו אלא כדי שיגע למקום קרוב ובית הלל מתירין אמר הר"ם פי' טוענין עמו הגבהת המשא עמו על גבי הבהמה ומגביהין עליו הגבהת המשא על גבו וענין מקום קרוב שיגיע הגוי לביתו ומקום ישיבתו קודם הכנסת השבת ובית הלל אומרי' כדי שיצא מפתח ביתו בלבד:

אמר המאירי ובאה המשנה הח' אחריה ללמד לדעת ב"ש שאין מוכרין חפץ לנכרי ולא טוענין עמו על החמור ולא מגביהין משא על כתיפו בביתו של ישראל עד שיגיע למקום קרוב ר"ל שיהא המקום שרוצה להוליכו שם קרוב עד שיגיע שם מבעוד יום וזו הוצרכה ללמד לדעת ב"ש שהרי גוי בדידיה קא נגע ואין שם כלי של ישראל אלא שהוא אוסר מפני שנראה כמסייעו למלאכת שבת וכל שאסור לעשותו בידים מן התורה אסור לו לגרום שיעשה ואע"פ שסיועו מבעוד יום היה שמא יחשוב הרואה ששלוחו הוא ובשליחותו עושה וב"ה מתירין עם השמש ר"ל שיצא הגוי מן הבית סמוך לשקיעת החמה:

המשנה התשיעית בש"א אין נותנין עורות לעבדן ולא כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובית הלל מתירין עם השמש רשב"ג אומר נוהגין היינו בית אבא שהיינו נותנין כלים ללבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת ושוין אלו ואלו שטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת אמר הר"ם פי' עבדן מעבד העורות וכובס הוא מכבס יריעות בגדי פשתן ונקרא בלשון חכמים קצר וגם כן בלשון ערב קצאר פי' הבגדים הלבנים הם צריכין כבוס יותר מן הבגדים הצבועים אבל הבגדים הצבועי' מותר לתתם לכובס ואפי' בערב שבת ואפי' לרשב"ג ואין הלכה כמותו אלא כבית הלל שהתירו לתת אי זה בגד שיהיה לכובס עם השמש ובלבד שיפסוק עמו השכר וקורת בית הבד הוא קורת הבד והענין כי אבן הגת יוריד אותו על הזיתים והן נשחטין ומתמצין כל השבת וגם כן יסבבו החבלים על הענבים הדרוכים כדי שיתמצו ויזובו כל השבת ועגול שם כל דבר עגול אצלם ומותר לעשות כל זה עם חשכה:

אמר המאירי שנאה המשנה התשיעית אחריה ללמד לדעת ב"ש שאין נותני' עורות שלנו לעבדן ולא כלים לכובס ר"ל בגדים אלא כדי שיעשו מבעוד יום מפני שנראה כמסייעו וגורם לו לעשות מלאכה בשבת והוצרכה זו ללמד לדעת ב"ש להודיע שהם מותרים אחר שנתנם מבעוד יום בכדי שיעשו ואם היו מרבים כל כך שהיה צרך להם יום או יומים שיתנם להם כשיעור זה ואע"פ שלא עשה הרי מ"מ לא יראה כשלוחו ואם מפני הכלים לא נאמרה שביתת הכלים אלא בכלים שהמלאכה נעשית בהם אבל אלו הם הם הנפעלים ר"ל שהמלאכה נעשית בגופן של כלים ואין כאן שביתה שהם הם המתכבסים וכן בכלים המתגמרים או המתגפרים ומה שאמר רשב"ג נוהגים היינו ליתן כלי לבן לכובס נכרי שלשה ימים קודם לשבת כב"ש היא ומפני שכלי לבן כבוסם קשה להם וצריך להם שלשה ימים וב"ה מתירים אף באלו אחר שהשמש בעולם ואפילו סמוך לשקיעתו שהרי בדידיה קא טרח ופירשו בגמ' דוקא בקצץ והלכה כב"ה ושוין שטוענין בקורת בית הבד ובעגולי הגת בסמוך לחשיכה אע"פ שהיין או השמן זב בשבת מפני שאלו עשאן בשבת אין בה חיוב חטאת ואע"פ שהסחיטה אב מלאכה לא נאמר כן אלא בשלא נתרסקו מבעוד יום שהוא מפרק ומוציא דבר מתוך מה שהוא גדל בו והוא תולדת דש אבל אלו דרכן לרסקם תחלה זתים בריחים וענבים בדריכה ואח"כ נותנים את הקורה ואת העגול עליהן:

המשנה העשירית אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום אין נותנין את הפת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה ר' אליעזר בן יעקב אומר כדי שיקרום התחתון שלה אמר הר"ם פי' חררה חלה פי' קרמו פניה כלומר שקרמו וקפאו פני החררה שהם כלפי אויר התנור ור' אליעזר סבר כי אפי' לא נשאר מן היום אלא כדי שיקרמו פניה הדבקים בחרס התנור שהם קופאים קודם מן הפנים שהם כלפי אויר התנור ואין הלכה כר' אליעזר ואמרו כדי שיצולו בכדי שיהיו ראויים לאכילה ואע"פ שלא נשלם בישולם:

אמר המאירי ובאה המשנה העשירית לדברי הכל לומר שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרש בגמ' כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי והוא עד שליש הבישול שאין לגזור לחיתוי גחלים אחר שהגיע לצליה בשיעור זה שבלא חיתוי ימהר להגמר צלייתו וראוי לאכלה בלילה הא פחות מכאן אסור מחשש חיתוי ובבישול הואיל ואין הבישול ממהר כל כך אין שוהין על כירה שאין גרופה וקטומה אלא חמין שהוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו הואיל ובישולו מתאחר יבא לידי חיתוי וכן הלכה אין נותנין את הפת בתנור וחררה על הגחלים אלא שיהא שהות ביום בכדי שיקרמו פניה ר"ל העליונים ובשיעור זה מיהא מותר אע"פ שלא יקרם התחתון שהוא מתאחר בקירומו מפני שהלחות מצנן את דופן התנור שהפת רדוי בה שמאחר שהרבה אוכלין כמותה אין כאן חשש חיתוי ור' אליעזר מחמיר אא"כ בכדי שיקרום התחתון ויש מפרשים שקרימת התחתון הוא קולא והביאוה מן הירושלמי ולא יראה כן ומ"מ הלכה כר' אליעזר ובגמרא יתבארו בה קצת דברים בע"ה:

המשנה האחת עשרה משלשלין את הפסח בתנור עם חשכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין צריך שתצית את האור ברובן ר' יהודה אומר אף בפחמין כל שהן אמר הר"ם פי' משלשלין תולין עם חשכה כשיחול ארבעה עשר בניסן ערב שבת ולא נגזור שמא יחתה בגחלים כדי למהר הבשול כי בני חבורה זריזים הם ופי' מאחיזין את האור מדליקין או מבערין והעקר מאחיזין את האור ומדורה כמו מוקדה או יקד ובית המוקד מפורש במסכת תמיד והיא לשכה שהיו קורין אותה בית המוקד והיתה שם מדורת אש בוערת תמיד ולפיכך נקראת אותה לשכה בית המוקד והצורך אליה כי ידוע בקבלה שאי אפשר בלי הבערת אש על המזבח בכל יום ואע"פ שהיה שם אש מן השמים והוא אמרם מצוה להביא אש מן ההדיוט והתירו להדליק האש בראשי העצי' באותה מדורה עם חשכה ולא נחוש שישלח ידו לדחות את העצים לגבי האש כדי שתגמר הבערתן כיון שנכנסה שבת ולא נגמרה הבערתן לפי שהכהני' זריזין הם אבל בשאר מקומות אין עושין מדורה אלא בכדי שיצת האור ברובן וכן אמרו כדי שיוצת האור ברובן ויודע זה כשתהא שלהבת עולה מאליה מבלי סיוע ונפיחה והבאת עצי' דקים תחתיה ואין הלכה כר' יהודה שאמר שיאחז האש בראשי הפחמין עם חשיכה ואינו צריך לרובן:

אמר המאירי ובאה המשנה הי"א לדברי הכל לומר שמשלשלין את הפסח לתנור ר"ל תחוב בשפוד ותלוי באמצע אויר התנור שגחלין מפה ומפה בסמוך לשקיעת החמה שלא יגיע לשליש הבישול עד שקדש היום שמאחר שאין פסחים אלא בחבורה בני חבורה זריזים הם ומאחיזין את האור ר"ל מאחיזין את האור במדורת בית המוקד והוא לשכה שבמקדש שבה הכהנים מתחממין במדורת אש הניסקת לשם מצד שהולכין יחפים על הרצפה שהרצפה כלי שרת ואין דבר ראוי להיות חוצץ בינה לבין הרגלים כדין כלי שרת בינו ובין היד ואמר שמאחיזין האור מעט בעצים ומתבערת משתחשך ואין חוששין אחר שלא נעשו העצים גחלים שיבאו לידי חיתוי שהכהנים זריזין הם אבל בגבולין צריך שיאחוז האור ברובן ר"ל ברוב כל בקעת ובקעת בעביה מתוכה ובהקיפה מבחוץ ור' יהודה מיקל בגבולין באש של פחם שיאחיזו בה האור מעט עם השמש ויתבער משתחשך שאין חיתוי צריך בה וכן הלכה:

זהו ביאור משניות אלו ופסק שבהם ודברים שנכנסו תחתיהן בגמ' להשלמת ביאור ענינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בה אלו הן: