מאירי על שבת לא

כלי נתר והם כלים העשויים מן האדמה שחופרין ממנה צריף שקורין אלום בלעז ומתגבלין ונאפין הרי הן כשאר כלי חרס וטומאתן שוה להטמא באויר לטמא אח"כ אוכלים הנתלים באוירן וכן מיטמאין מאחוריהן ר"ל בבית קיבול שאחוריהם שיש בו אויר ג"כ במקום חקק בית מושבן שאף זה עשוי לקבלה פעמים שכופין על פיהם ומשתמשים בבית קיבול שאחוריהם ומ"מ אינו אויר גמור מן התורה אלא מדברי סופרים ואין מיטמאין מגביהן ושבירתן זו היא טהרתן שאין להם טהרה במקוה וכלי זכוכית כבר ביארנו שאין מיטמאין מאוירן אלא מגבן ואע"פ שהם בדמיון כלי חרס הואיל ונראה תוכן כברן הרי גבן כתוכן:

כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהם טמאים נשברו טהרו חזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן ישנה ודבר זה אינו אלא מדברי סופרים שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה בלא הערב השמש הואיל והשבירה מטהרת והטבילה מטהרת כשם שהשבירה מטהרת לשעתה עד שאם חזר וריתכה טהור לגמרי כך הטבילה ומתוך כך גזרו שאף בריתכה תחזור לטומאה ישנה עד שיטביל ויעריב ושאר הכלים כולם וכלי זכוכית בכללם מקבליהם מקבלין טומאה ולא פשוטיהן נשברו טהרו חזר ותקנן מקבלין טומאה מכאן ולהבא אבל לא למפרע וכבר ביארנו שכלי זכוכית אין שורפין עליהן אלא תולין:

זה שכתבנו בכלי מתכות שחזרו לטומאה ישנה לא סוף דבר בטומאת מת וכמעשה שהיה בשל ציון שעשתה משתה לבנה ונטמאו כליה במת והיתה צריכה להמתין הזאה שלישי ושביעי ושברתם ונתנתם לצורף וריתכן וגזרו עליהם שיחזרו לטומאתן ישנה ושתהא ענין גזרתם לגדר מי חטאת שלא יהא כל אדם שובר ומרתך כדי להשתמש בהם ביומו ולא יחוש לטהרת מי חטאת שאם כן לא היה להם לתקן אלא בטומאת מת אלא אף בכל הטמאות כן ומפני שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה כמו שכתבנו ולא סוף דבר בנקבו בכדי טהרתן אלא אף בשברם לגמרי והוא האמור כאן בלשון רצפינהו מירצף:

לענין טבילת הכלים אמרו במסכת ע"ז שכלי זכוכית ככלי מתכות להצריכם טבילה בארבעים סאה ואין להקשות ממנה בכאן שמדתן של חכמים כך היא זיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא:

כבר ידעת שחכמים תקנו כתובה לאשה ר"ל לכתוב לה שכל נכסיו אחראין וכו' ולא שיהא מיחד לה כתובתה ותקנה זו כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

שיעור חלה נחלקו בה חכמים בתלמוד לכמה דעות והוא שאמרו שמאי אומר מקב חלה והלל אומר מקביים וחכמים אומרים קב ומחצה וביאור מחלקתם בדברים אלו הוא שזה שאמרו מקב חלה הוא שסוברים שאחר שהתורה אמרה ראשית עריסותכם תתנו אין נתינה בפת פחות מכביצה והם הולכים אחר בעלי בתים ששיעורם לענין חלה אחד מכ"ד והרי זה עולה לשיעור ביצה שהקב ד' לוגין והלוג ששה בצים וזה שאמר מקביים מפני שהולך אחר הנחתומין ששיעורן באחד ממ"ח ועולה לשיעור ביצה וכל שהוא פחות מכן אין בו שיעור לחלה ואין הלכה אלא כחכמים שאמרו קב ומחצה ופי' הדברים קב ומחצה ירושלמיים והענין הוא שהתורה אמרה ראשית עריסותיכם ופירשו בה עיסת מדבר והוא עומר ונאמר בו שהוא עשירית האיפה ואיפה שלש סאין וסאה ו' קבין וקב ארבע לוגין ולוג ששה בצים נמצאת עשירית האפה שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה וזו היא עיסת מדבר וכשבאו לירושלים הוסיפו המדה ונכנסו ששה לוגין בחמשה ולוג הנשאר עם הביצה וחומש ביצה ללוג מצומצם והם ששה לוגין שהם קב ומחצה ומ"מ כשנכנסו לצפורי הגדילו עוד שתות אחר ונכנסו בחמשה לוגין והוא ענין חמשת רבעים ר"ל רבעי קב שהלוג הוא רובע קב וכן הלכה אלא שר' יוסי אמר חמשה פטורים חמשה ועוד חייבין מפני שהיו לדעתו ביצי מדבר שוחקות והוא שאמרו שם אחד מעשרים בביצה בכל ביצה ושיעור התוספת בין הכל כשני בצים ועוד מעט וגדולי המפרשים כתבו הטעם לתוספת ועוד מפני שלדעתם הגדלת המדות שבצפורי לא היה אלא שתות מלבר ר"ל השבעה לששה והרי ששה לוגין ירושלמיות היו ל"ו בצים ירושלמיות ונכנסו הל"ה שהם ו' ששיות פחות ביצה לה' ששיות צפוריות שהל"ה הם ה' שביעיות ונכנסו בה' ששיות שהם חמשה לוגים צפוריות שהלוג ששה בצים כל אחד במקומו והרי נשארו מן הראשונים ביצה ירושלמית והוא תוספת ועוד ויש מפרשים לשיטה זו שאף של ירושלים היה בשתות מלבר ונמצא שיעור ועוד שני ביצים פחות מעט ואין הדברים נראין ויראה שחכמים שערו ועוד מפני שאי אפשר שלא ילך ממנה לאיבוד והוסיפו בה מעט להשאיר המדה בלא חסרון וכבר ביארנו בה דרך אחרת בערובין ובפסחים:

כבר ביארנו בהרבה מקומות על איזה צד מים שאובים פוסלין את המקוה אם בחסר אם בשלם כמו שכתבנו במסכת מכות ובהרבה מקומות ומ"מ שיעור המים שפוסלין נחלקו בו בתלמוד מהם שאמרו מלא הין שהוא שנים עשר לוג מפני שהולכין אחר שיעור הגדול שבתורה בנסכים שהוא דבר לח ומהם שאמרו תשעה קבין מפני שמצאנו בה הכשר טבילה במקום אחר לבעלי קריין ואין הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שלשת לוגין שהוא פחות שבשיעורין בנסכים ר"ל רביעית ההין ועל זה אמרו באו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשת לוגין פוסלין במסכת עדיות שאלו למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם והשיבו ללמדך שלא ימנע שום אדם עצמו מבית המדרש ואפי' פחות שבפחותים שאין אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידין מהם לא מלך ולא כ"ג ואין לך שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותם כל חכמי ישראל:

כל הנשים הרואות דם אין אומרין לענין טהרות שתהא דיין שעתן שלא יטמאו אוכלין שנגעו בהן אלא מכאן ולהבא אלא הרי טמאו כל מה שנגעו בו למפרע וכמה שיעור מפרע זה שני זמנים יש בו להלך אחר הקל שבהן כיצד בדקה עצמה ומצאה טהור ולסוף שני ימים או שלש ראתה אין אומרים לטמא למפרע מאותה פקידה שמצאה טהור שמא עם סלוק ידיה ראתה אלא מטמאה מעת לעת ואם בדקה עצמה שחרית ולחצי היום או לאחר זמן מועט כמה ראתה אין אומרין לטמא מעת לעת שהרי בדקה היום ומצאה טהור והילכך אינה מטמאה אלא מפקידה ראשונה ואילך וזו לא הוצרכה והיאך תעלה על דעתנו לטמא מקודם פקידה וכבר מצאה טהור אלא נגררת אחר הראשונה וכמו שאמרו תמיד איידי דתנא וכו':

כל הקרבנות הקרבים ביום טוב כגון שלמי חגיגה ועולת ראיה סומכין עליהם ואע"פ שהסמיכה שבות מצד שהוא משתמש בב"ח שהרי הוא צריך לסמיכה בכל כחו והיא כעין רכיבה הואיל ומ"מ הסמיכה עשה ואי אפשר לעשותה מבערב שהרי תכף לסמיכה שחיטה הואיל והותרה הקרבתן הותרה סמיכתן וכבר ביארנוה במקומה בחגיגה:

המניח כלים תחת צינור פשוט או שחקקו ולבסוף קבעו שאין המקוה נפסל מצדו כמו שיתבאר במקומו אלא שהניח כלים תחתיו וקבלו מים שבצנור אחד כלים גדולים ואחד קטנים אפילו כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה העשויים בלא גבול אלא שלקח צרור וחקק בו אע"פ שאין אלו כלים לענין קבלת טומאה מ"מ כלים הם לענין שאיבה ואם כפאן או שברן והלכו המים למקוה פסלוהו על הדרך שמים שאובים פוסלים הואיל וחזקת הצנור לקלח סתם הדברים כונתו היה לכך ואפי' לא הניחם הוא אלא שהיו שם במקרה ושכחם גזירה שוכח אטו מניח הניחם בחצר שלא תחת הצינור אם בשעת קשור עבים חזקתו שמכוין הוא לשאיבתם ואפילו שוכח בחצר כל שבשעת קשור עבים גזרו בו משום מניח הא אם הניחם בשעת פזור עבים ובאו עבים ונתקשרו וירדו גשמים ונתמלאו אין אלו שאובים ואם שברם או כפאם והלכו מאליהם למקוה לא פסלוהו ואין צריך לומר בשוכח הניחם בשעת קשור עבים ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ונתמלאו אין פיזור עבים שבאמצע מבטל מחשבתו ופוסלין הא למדת שאין שאיבה פוסלת אלא כשיש בשאיבתן תפיסת ידי אדם או מחשבתו וכונתו ושמועה זו של צינור העלו בסוגיא זו שאינה מכלל שמונה עשר דבר:

צריך שתזכור ששמנה עשר דבר גזרו בו ביום ושכבר מנינו מהם תשעה האמורות לענין פסול תרומה ומעתה אנו מתחילין בחשבון התשעה שהנחנו כמו שייעדנו למעלה א' קטנה אפי' בת יום אחד מיטמאה בנדה אם ראתה ובת עשרה לזיבה וכן קטן בן יומו לזיבה והגוים אין זיבה ונדות מטמאים בהם דבר תורה אלא שחכמים גזרו עליהם בזכרים ונקבות והוא שאמרו בנות הכותיים נדות מעריסתם ר"ל אפי' סתמן ומ"מ אין הלכה כן ולא היתה גזירה זו אלא לזיבה ולזכר בן ט' ויום א' ולנקבה בת שלש שלא היתה הגזרה אלא לסרך ביאה לנקבה ולזכר שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור ואי אתה יכול לפרש שזו וזו גזירה אחת ותפרשה לענין זיבה ולא מעריסתן דוקא שהרי צריך אתה למנין שתיהם כמו שיתבאר לך מסוגיא זו ומתוך כך עיקר הדברים כדברי חכמי הראשונים שהעידו בחיבוריהם שלא נמצא בספרי הגאונים בסוגיא זו בנות הכותים נדות מעריסתן כלל והשלימו תחתיה לענין תשעה שאנו צריכים להשלימן זו של צנור שביארנו לפניה ולדעת ר' יוסי שאמר מחלקת של צינור במקומה עומדת יחשבו אוכלים וכלים בשתים:

ב' היא זו שאמרו באהלות כל המטלטלין מביאים את הטומאה בעובי המרדע ר"ל שאם אהל ראש המרדע על כזית מן המת הרי המרדע מביא טומאה מטעם אהל לכל מה שתחת ראשו האחר אע"פ שאין במרדע זה רוחב טפח ואע"פ שאין המאהל מביא טומאה לטמא דבר אחר אלא ברוחב טפח שלא אמרו לטמא בכל שהן אלא לטומאת עצמן אבל לטמא דבר אחר לא מ"מ מרדע זה יש בהקפו טפח וגזרו הקפו משום עביו ודוקא לאדם הנושאו ולטמא טומאת שבעה שמאחר שהוא טמא מן התורה טומאת ערב משום מגע שהרי מביא ראשו האחד בידו על כתפו וראשו האחר מאחוריו מתאהל על כזית מן המת יאמרו הרואים מחמת אהל נטמא וטבל ליומו אבל שאר אדם וכלים העוברים תחת קצת המרדע הואיל ומן התורה טהור לגמרי שהרי אין נוגעים בו לא גזרו בו כלום ומ"ש ר' טרפון שאף לנושאם לא גזרו ולא טמאוהו במעשה שהיה אלא משום נגיעת כלים המאהילים ולטומאת ערב אין הלכה כן:

יש שואלים במרדע זה או במטלטלין המביאין טומאה בשיעורו אם אין בה ברזל הרי פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלים טומאה אף מדברי סופרים שהרי אינו אלא משמש את המשמשים ובשעת מלאכה לבד וכל כיוצא בזה אינו מקבל טומאה כלל כמו שביארנו בבתרא פרק הבית ואף לדעת האומר שמקבל טומאה מדברי סופרים היאך גזרו על טומאת סופרים להביא טומאה בעובי מרדע ואם יש בה ברזל בראשו הרי אמרו בכל כלי מתכות חרב הרי הוא כחלל לטמא הנוגע בו טומאת שבעה ואין צריך לרחב טפח וכבר פירשו בסדר טהרות שכל העץ נעשה בית יד לדרבן הברזל שבו והרי המרדע אבי אבות לטמא הנוגע בו טומאת שבעה ופי' חכמי התוספות שלא אמרו חרב הרי הוא כחלל אלא כשנוגע החרב בחלל אבל כל שלא נגע אלא שנתאהל אינו אלא כטמא מת דעלמא ומ"מ בפרק הזורק יראה שאף בטומאת אהל נאמר כן אלא שיש מתרצים שלא נאמר חרב כחלל אף בכל שהוא אלא לנוגע בחרב אבל המתאהל עמו אינו מיטמא בו טומאת שבעה אא"כ יש בו רוחב טפח כשאר אהילות ופירשו במרדע שטומאת אהל לבד היתה ולא מגע כגון שלא היה נוגע בידו ואם משום כתפו הרי הבגדים חוצצים בין המרדע לבשרו ואף שיטה זו יראה לסתרה מסוגית פרק כהן גדול ונזיר שהרי שנו שם ענין חרב כחלל עם המטמאים באהל המת ולא עם המטמאים במגע אלא שגדולי המפרשים כתבו בה שלא נמנעו מלשנותה עם המאהילים אלא שלא לטעות לומר שאין לחרב טהרה בעצם כשעורה וכזית מן המת שהם מן המאהילים ושמא תאמר היאך כהן יכול ליכנס בבית שיש שם כלי מתכות שנטמאו באהל המת או שנגע החרב במת לשטה ראשונה כבר ידעת שכל טומאה מן המת שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ויש מפרשים במרדע זה שהוא של עץ אלא שיש בראשו אחד בית קיבול שבו נכנס חרב המחרישה ולפיכך הוא מקבל טומאת אהל ואינו אלא אב הטומאה וכבר כתבנו מענין חרב כחלל בראשון של חולין ואני חוכך לומר שלא לומר דין חרב כחלל אלא בחרב שנתאהל עם המת או עליו דוקא אבל לא בקבר וכיוצא בו ושמועה זו בשנתאהל על הקבר אלא שאין הדבר ברור בידי: