מאירי על שבת כט

על ששה ספקות שורפין את התרומה מדבריהם על בית הפרס ר"ל שהכניסוה לבית הפרס ועל עפר ארץ העמים אם נגעה בה תרומה ועל בגדי עם הארץ שטמאום לפרושים מחשש שמא ישבה עליהם אשתו נדה ועל כלים הנמצאים בשוקים וברחובות שגזרו עליהם להיות בחזקת טומאה שמא בזב נטמאו ועל רוק הנמצא שיש לחוש על רוק זה שמא של זב הוא ועל מי רגליו של אדם טמא שנתערבו במי רגלי בהמה מחצה למחצה ואין ידוע אם בטלו מראיהן אם לאו כל אלו שורפים את התרומה בודאי מגע אע"פ שהוא ספק טומאה אבל בספק מגען של אלו תולין שהרי שני ספקות הן ותולין בהם בין ברה"י בין ברה"ר:

מן התורה אין טומאה בכלים אלא בשבעה מינים בגד ושק ועור ועצם ועץ ומתכת וחרס אבל כלי זכוכית אינם ממין אלו כלל ואין מקבלים טומאה מן התורה ומ"מ חכמים גזרו עליהם טומאה מדמיון כלי חרס הואיל ותחלת בריתן מן החול ומ"מ לא גזרו עליהם טומאת אויר אלא עד שתגע הטומאה בהם בין מתוכם בין מגבם וכן לא על פשוטיהן אלא על מקבליהן וכן לא לשרוף אלא לתלות ומ"מ אין להם טהרה במקוה ואחר שכן אינך צריך לידע איזה דבר חוצץ בהם ומה שאמרו אלו חוצצין בכלים הזפת והמור בכלי זכוכית לא כהלכה היא שנויה:

כלי זכוכית שנקב וטהר מטומאתו והתיך זה אבר או איזה מן המתכות וסתם אותו הנקב אין אומרים שיהא דינו ככלי מתכות עד שאם יחזיר ויטמא יהא הכלי מיטהר במקוה אלא הולכים אחר עקרו וכלי זכוכית הוא וכן בשאר כלים אלא שבכלי זכוכית היה דרכן בכך ואין צריך לומר שלא חזרו לטומאתן ישנה כדין כלי מתכות: