מאירי על שבת רפט

כבשים שסחטן ר"ל ירק חי הכבוש בחומץ וכן שלקות ר"ל ירק המבושל אם סחטן לגופן ר"ל לאכל הכבשים או השלקות וסוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהם מותר לכתחילה אף בשבת שאין זה מפרק אחר שאינו מכוין להוציא משקה (לתוך) [מתוך] אוכל ואם למימיהם הוא צריך אסור לכתחילה אבל אינו חייב בהם חטאת כדריכת זיתים וענבים שאין זה מפרק גמור שמשקה זה אינו כנוס וגדל בתוכם ואין איסורן אלא מגזירת זיתים וענבים ולתוך קדירה מותר לכתחילה וכן דג לצירו ר"ל סחיטת דג להוציא את צירו לתוך הקדירה מותר לתוך הקערה פטור אבל אסור ויש מתירין בדג לצירו אף לכתחילה ודבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שסחיטתן מלאכה גמורה לסקילה וכרת וחטאת אבל שאר הסחיטות כלן מדברי סופרים:

ממה שכתבנו למדת שלא הפרשנו בין קדירה לקערה אלא שהקדירה סתמה יש בה אוכל והקערה סתמה אין בה אוכל הא קערה שיש בה אוכל אף היא מותרת ומ"מ יש שכתבו בשם גדולי הרבנים שהקערה אף אם יש בה אוכל אסור הואיל ואין הדבר מצוי שיהא בה אוכל גוזרים בה ואין הדברים נראין כלל:

מה שאמרו במסוביתא דנזייאתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירשוה מטעם סחיטה יש שואלים בה והרי אמרת שאין מן התורה איסור סחיטה אלא בזיתים וענבים ושאר סחיטות מדרבנן ואחר שכן סחיטת מסוביתא מדרבנן היא ובדבר שאין מתכוין אין בו דין פסיק רישיה כמו שהתבאר תדע שהרבה מפרשים פירשוה משום מלבן כדין סחיטת בגדים ומהם שפירשו שאין ביין משום מלבן ופירשוה משום בונה כענין דופן לקירויה ואין צורך בכך שאף האומר שאין ביין משום מלבן לא אמרו אלא שאין לגזור היתר אטו דידיה אבל מ"מ איסור תורה יש שאע"פ שאין מלבן לגמרי מ"מ מלבן הוא קצת ומעביר הכתם אלא שאין לגזור בו משום שמא יבא לידי סחיטה ויש שואלים עליה משמועת ספוג האמורה בפרק הקודם לזה שאם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הטבלא והרי אינו מתכוין ופסיק רישיה בדברי סופרים אינו כלום עד שנמנעים מלפסקה ונסעדים בה ממה שלא הביאוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם ונראה לומר שהספוג מתוך ששואב הרבה דינו כזיתים וענבים לענין סחיטה ואסור מן התורה מדין מפרק ואף לגדולי הדורות ראיתי שנסכמים לומר שזה שאמרו דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים פירושו למעט כבשים ושלקות שאין שם משקה כנוס מגופם ואף הבא עליהם אינו נבלע בהם וכן שאר פירות כגון תותים ורמונים אין המשקה כנוס בהם אבל בגדים שהמשקים בלועים בגופם ואינן ממינם שיאמר עליהם מיבלע בליעי יש בהם דין מפרק כזיתים וענבים והדברים נאים ומתקבלים:

ומסובייתא דנזייאתא אין ביאורה בברזא שהיין יוצא דרך בה שהרי אמרו בה כלי עלמא לא פליגי דשרי שאינו מבטלה לשם שאין קבע לשתייה וכל היום צריך להוציאו ומוציא ומחזירו לאלתר וא"כ מה לי של עץ מה לי של בגד הרי אינו בנין כלל אלא פירושו נקב גדול שנוקבין מלמעלה ומהדקה הרבה בין בשל עץ בין בשל בגד כדי שלא יתקלקל לשם והרי זה בונה:

אע"פ שלענין שבת אמרו משקה הבא לאכל כאכל לענין טומאת זיבה אמרו שהזב החולב את העז אף לתוך הקדירה החלב טמא ואלו היה אוכל היינו מטהרין אותו מצד שלא הוכשר אלא שמשקה הוא לענין זה עד שבא לתוך האוכל וכבר נישא על ידו ומשיצאה טיפה ראשונה נטמא ויש פוסקים שאף בזה אוכל הוא אלא שהוכשר בטיפה המלוכלכת שעל פי הדד והוא שהיו מלחלחין בטיפה ראשונה את פי הדד מדעת שתהא נוחה ליחלב ואותה טיפה הוא משקה כסתם חלב:

אוכלין אין מטמאין אחרים אלא בכביצה אבל משקין מטמאין אחרים בכל שהו מעתה טמא מת שסחט זיתים וענבים שהוכשרו והרי שלא נטמאו המשקין שבתוכם בטומאת האוכלין שהמשקין כפקדון הם אצל האוכל והוא כגוף אחר מובדל ממנו כמו שאמרו בפסחים משקין מיפקד פקידי ואין הלכה כדברי האומר מבלע בליעי הילכך אם לא היה בהם אלא כביצה מכוונת הרי המשקין היוצאין מהן טהורים אחר שלא נגע בהם שהרי משיצאתה טיפה אחת נתמעט שיעורן מכביצה ולא טמאו הזיתים והענבים את המשקה ואם היה שם יתר מכביצה אפי' משהו טמאין משיצאה טיפה ראשונה נטמאת בכביצה ואותה טיפה מטמאה כל המשקין הבאים אחריה ואפי' היה משקה זה יורד לתוך האוכל לשיטתנו ולשיטה האחרת דוקא לתוך הקערה ושיעור זה יתר מכביצה בין האוכלין והמשקין ושמא תאמר ולאחר שהמשקין מפקד פקידי היה לנו להצריך יתר מכביצה באוכלין לבד אפשר שלא אמרו מיפקד פקידי אלא מקודם שנסחטו אבל לאחר שנסחטו מיבלע בלעי והכל אחד ולא דברו אלא על הטיפה היוצאת שנגעה בטהרות אבל המשקין היוצאין אחריה כבר נטמאו משנסחט מעט ומ"מ י"מ כביצה ויתר מכביצה באוכלין לבד וי"מ שמועה זו לדעת האומר מיבלע בלעי ומפרשי' אותה בפירות שלא הוכשרו והרי אין הכשרם אלא לאחר שנסחטו ובכביצה כשנסחטו והוכשרו אין באוכלין כביצה ולפי' זה אתה צריך לפרש שאף לענין קבלת טומאה צריך שיעור כביצה וכבר כתבנו בהרבה מקומות שלא נאמר בהם שיעור אלא לטמא אחרים אבל לטומאת עצמן בכל שהן אלא שיש מפרשים שאין האוכל מקבל הכשר בפחות מכביצה שבפסוק של הכשר כתי' מכל האכל וכו' ואין אוכל בפחות מכביצה ומ"מ י"א שאף לקבל טומאה צריך שיעור כפשוטה של שמועה זו לפי' שני וכן שהרבה שמועות מוכיחות כן בתחלת העיון עד שדעת אחרוני הרבנים לפסוק כן ומ"ש בספרי מכל האכל מלמד שהוא מיטמא בכל שהוא פירושה בכלי מלא חרדל שנגעה טומאה בגרגיר אחד שכלן טמאין שהכלי מצרפן אלא שקשה לפרש מה שאמרו בסוף שמועה זו אם היה זב וזבה אפילו גרגיר א' אלמא אין צריך שיעור לקבלת טומאה ומתוך כך פי' גדולי הדורות שלפנינו שזו שאמרו בספרי שהאוכל מקבל טומאה בכל שהוא פירושו כגון שהוא דבר בפני עצמו כעין ביריא כגון אגוז או גרגיר של ענבים אפי' גרגיר של חרדל הואיל ותחלת בריתו כך היא אבל בשאר אוכלין אף לקבלת טומאתם צריך שיעור:

דבר זה בטמא מת שאינו מטמא במשא וכן הדין בטמא שרץ אבל זב שסחט אפי' גרגיר א' ואפי' לא הוכשר ולא נגע במשקה הכל טמא שהרי נטמאת טיפה ראשונה כמו שביארנו בחולב:

נחתום שהוא מחליק פני ככרותיו בענבים המרוסקי' והוא שסוחט עליהם מעט משקה לא הוכשר ואתה צריך לפרשה בשנילושה במי פירות שאין מכשירין שנמצא שלא הוכשר ג"כ מצד אחר ואע"פ שאין אומרין לענין טומאה משקה הבא לאוכל כאוכל מ"מ משקה העומד לצחצח לבד אינו קרוי משקה ויש פוסקין כר' יהודה לומר שהוכשר:

המפצע בזיתים ר"ל שממעכן ביד כדי לרככן הוכשרו ואם נגעם בידים מסואבות פסלם שהרי נוח לו במשקה הנוטף עליהם ואם לא היה מפצען אלא לספתן במלח שאלו היו נשארות בקשיין אין המלח נדבק בהם ומפצען לרככן כדי לקבל המליחות יפה לא הוכשר שאין זה מכוין למשקה כלל וכן אם היה מפצען לידע אם הגיעו זיתיו למסוק מצד שהוא צריך לידע אם שמנן ראוי להוציא אם לאו אף זה לא הוכשר שהרי משקה זה לאבוד הוא הולך ואין כאן רצון בעלים: