מאירי על שבת רע

יוצא דופן ונכרית שילדה ונתגיירה מיד יראה מסוגיא זו הואיל ונתלה במחלקת תנא קמא ורב חמא בענין יליד בית ומקנת כסף ולא נפסקה הלכה כמי שהולכין בו להחמיר להצריכה מילה בשמנה ולא למולם תכף שנולדו ושלא לחלל עליהן את השבת וכן פסקוה רבותי' הצרפתים אבל גדולי הדורות שלפנינו פסקו מה שאמרו כאן הא בהא תליא ומאחר שנמולי' לשמנה מחללין עליהם את השבת ומלין אותן בשבת ואין הלכה כדברי האומר שכל שאין אמו טמאה לידה אינו תלוי בשמנה וגדולי המחברים כתבו כדעת ראשון:

מי שיש לו שתי ערלות אין מחללין עליו את השבת אלא נדחה את מילתו עד למחר ושתי ערלות אלו י"מ שני גידי' ואין ידוע איזה עקר בריאתו וי"מ שני עורות של ערלה זה על גב זה ומ"מ יש שמוחים בפי' זה שכל שיש לו שתי ערלות חייב הוא לכרות את שתיהן וודאי כריתת שתיהן דוחה שבת:

יליד בית ומקנת כסף כתובים בהם שני מקראות שבאחד מראה שמילתם בשמנה ואחד מראה שאין הדבר תלוי בשמנה הראשון המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והרי שלא תלה ענין בשמנה והשני ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומכאן אמרו יש יליד בית נימול לאחד ויש יליד בית נימול לשמנה יש מקנת כסף נימול לאחד ויש מקנת כסף נימול לשמנה והענין הוא שכל שהוא דומה לישראל ר"ל שנולד ברשותו נימול לשמנה שזהו לכם וכל שאינו נולד ברשותו נימול לאחד כיצד לקח שפחה ונתעברה ברשותו שהרי אין עובר זה בדין מקנת כסף שהרי כשקנה את האם לא היה העובר נוצר והרי זה יליד בית גמור וילדה אצלו נימול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה שאין אמו טמאה לידה הדין כן שאין הדבר תלוי בטומאת לידה כמו שכתבנו לקח שפחה לעוברה הרי שזה קנין פירות וכבר ידעת שאינו כקנין הגוף וכשנתעברה אצלו וילדה אצלו נימול לאחד שכיון שאין לו חלק באם אין זה לכם ובמקרא שתלה יליד בית לשמנה כתיב לכם או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה והואיל ואין בה שייכות מצוות כלל אין זה דומיא דלכם הא אם התנה שלא להטביל אף הולד אינו נימול לא לאחד ולא לשמנה כמו שיתבאר ביבמות:

לקח שפחה ועוברה עמה אלא שלא ילדה עדין והרי שאף העובר בכלל מקנת כסף זהו מקנת כסף הנמול לשמנה ואפי' ילדה קודם שהטבילה כמו שכתבנו לקח שפחה וולדה עמה שכבר נולד בשעה שלקחו זהו מקנת כסף הנימול לאחד כלומר תכף שלקחו לקח זה שפחה וזה עובר אפי' הטבילה תחלה נימול לאחד שהרי אין לו חלק באם ואין כאן לכם ויש חולקים בקצת דברים שכתבנו וזו עקר:

כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל וכל שמת תוך שלשים הרי זה נפל ואין מתאבלין עליו ודבר זה אינו נאמר אלא בשאין ידוע אם הוא בן שמנה אם לאו שכל שנתברר זמנו אינו תלוי בשלשים ותכלית הענין הוא שכל שנודע שכלו לו חדשיו בודאי כגון שנולד לתשעה שלמים או לשבעה אפי' מקטעים אפי' מת ביום שנולד מתאבל עליו אפי' יצא ראשו חי וכן כל שנודע שהוא בן שמנה וגמרו סימניו אף לאחר שלשים אינו מתאבל עליו עד שיהא בן עשרים שאם לא גמרו סימניו הרי אסור לטלטלו ומ"מ אף בלא גמרו סימניו משלשים ולהלן מטלטלין אותו ומחללין עליו את השבת לרפואתו ואע"פ שחכמים אמרו שאי אפשר לו לחיות אם היה כן על דרך הזרות תולין את הדבר בחסרון בקיאותנו כמו שכתבנו למעלה ודנין אותו כגמרו סימניו ומ"מ אינו יוצא מכלל נפל עד עשרים אבל כל שהוא ספק בן שבעה ספק בן תשעה כגון שאינה יודעת זמן עבורה או שנכנסה לתשיעי וילדה למקטעים הרי זה תלוי בזמן שלשים שאם מת בתוך שלשים הרי הוא בחזקת נפל ואין מתאבלין עליו ואם עבר שלשים יצא מכלל נפל ומתאבל עליו ויום שישים כשלפניו ויש חולקים לומר שאף בבן שמנה שגמרו סימניו מתאבל לאחר שלשים וכן אף בלא גמרו אחר שחיה שלשים שהרי תולין את הענין בחסרון בקיאותנו ודנין אותו כגמרו סימניו ותלו ראייתם ממה שאמרו כאן כל ששהה וכו' כלומר אף בבן שמנה ומ"מ אנו מפרשים כל ששהה לצדדין שספק בן תשעה ספק בן שמנה שהוא בתוך שלשים ספק נפל בא זמן שלשים ומוציאו מחזקת ספק נפל ומעמידו בחזקת בן קיימא ובן שמנה שגמרו סימניו שהוא בתוך שלשים בודאי נפל בא זמן שלשים ומוציאו מכלל ודאי נפל ומעמידו בחזקת ספק נפל ואין מתאבלין עליו עד שיהא בן עשרים ואף לשטתנו יש אומרים ובבן שבעה תלוי בזמן שלשים וסוגיא של יבמות בפרק הערל מעידה על שטתנו אלא שבעלי שיטה שניה טרחו ופירשוה על פי דרכם לומר שלא נאמרה אלא לענין עונשין כסריס ואילונית הנזכרים שם אבל לענין אבלות אף בן שמנה תלוי בזמן שלשים ונמצא לשטתנו שלש מדות בקטן הראשונה כלו חדשיו ואין מדקדקין עוד בגמר סימנים השניה לא כלו חדשיו אבל גמרו סימניו השלישית לא כלו חדשיו ולא גמרו סימניו וכבר הארכנו בפרטי ראיות אלו בחבור התשובה בהלכות אבלות שבו ומ"מ לענין פדיון אפי' נודע שכלו חדשיו אינו בר פדיה עד שיעברו עליו שלשים יום ואחר שכן זה שהביאו ראיה לתוך שלשי' שהוא בחזקת נפל מדכתו' ופדויו מבן חדש תפדה כלומר שכל תוך שלשים אינו בר פדיה אסמכתא בעלמא הוא שהרי לנדון שלפנינו כל שנתברר שכלו חדשיו דנין אותו בבר קיימא ואלו לענין פדיה אפי' נתברר שכלו חדשיו אינו בר פדייה עד שלשים יום כמו שביארנו:

כל ששהה שבעה ימים בבהמה אינו נפל וראוי להקרבה ופחות מכאן אע"פ שנודע שכלו חדשיו אינו ראוי להקרבה עד שיעברו שמנה ולענין אכילה כל שנודע שכלו חדשיו מותר לאלתר ובספק הדבר תלוי בשבעה וכשעברו שבעה מותר לאכלו בתחלת שמיני אבל בתוך שבעה אסור ומנשיאי בארצא"לונאה כתבו שאין הגוי נאמן עליו וכן הדין שאין הגוי נאמן באיסורין אלא שיש מקילין לומר שאינו כן אלא כשהדברים מוכיחים שאינו בן שבעה אבל בשאין שם שום הוכח מותר מכח תרי ספקי שמא בן שבעה הוא ואם תמצא לומר שאינו בן שבעה שמא כלו חדשיו ואם משום דבר שיש לו מתירין ספק ספיקא אינו נאסר מכח דבר שיש לו מתירין אלא שגדולי המפרשים חולקים בסברא זו במסכת יום טוב וכבר שמענו מי שנותן בזה סימן שכל זמן שתולה טבורו אינו בן שבעה וכן שכל שיש לו שבע שנים יש לו שבעה ימים שכל יום מיתוספת לו שן אחת: