מאירי על שבת רס

חצר שלא עירבו בה עם הבתים שאסור להוציא מן הבתים לתוכה מותר לטלטל בכלה מה ששבת בתוכה ולא סוף דבר בחצר שיש בה שלש מחיצות וברביעית פס ארבעה או שני לחיים וכן שיש בה דיורין ר"ל שהוא מקום שמשתמשין בו תמיד אלא אף מבוי שלא נשתתפו בו עם החצרות שאסור לטלטל מן החצרות לתוכו מטלטלין בכלו מה ששבת בתוכו או בגדים שהוציאן לתוכו דרך מלבוש ואין דנין אותו ככרמלית שלא לטלטל בו אלא בד' אמות במה דברים אמורים שלא עירבו חצרות עם הבתים שאסור להם להוציא מן הבתים לחצר אבל אם עירבו חצרות עם הבתים אין מטלטלין במבוי אף מה ששבת בתוכו אלא בד' אמות הואיל ולא נשתתפו עם החצר ולא מטעם שכל שעירבו חצרות עם הבתים חזרו להם כל החצרות כבתים ונמצא שאין למבוי חצרות ואין המבוי נקרא מבוי להיותו ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו שאם כן אף בשלא עירבו אתה יכול לומר שהבתים כסתומים הואיל ואין מהם תשמיש לחוצה להם ואע"פ שאפשר לבטל רשותם לאחד ומאחר שהכל שלו יהא מותר לו להשתמש מבית לחצר מ"מ אין כאן אלא בית ואנו לשני בתים של שני בעלים אנו צריכים ואע"פ שאפשר לבטל מצפרא עד פלגא דיומא לחד ומפלגא דיומא עד רמשא לחד לדעת האומר שמבטלין וחוזרין ומבטלין כמו שיתבאר במקומו מכל מקום בעדנא דאיתיה להאי ליתיה להאי אלא ודאי כל ששתי חצרות פתוחות למבוי ושני בתים לכל חצר בין עירבו בין לא עירבו תורת מבוי עליו וזה שאמרו שכל שעירבו חצרות עם הבתים ולא נישתתפו עם המבוי אסור לטלטל במבוי אלא בד' אמות אף מה ששבת בתוכו ובלא עירבו מותר טעם הדבר מפני שמי גרם לחצרות שיאסרו בתים והרי אינן כלומר מי גרם לחצרות ליאסר בהוצאה מהם למבוי בלא שתוף בתים שאלמלא הבתים הרי חצרות ומבוי רשות אחת הן כר' שמעון שהלכה כמוהו כמו שביארנו למעלה שאמר שגגות וחצרות וקרפיפות ומבואות רשות אחת הן לטלטל מזה לזה אבל הבתים רשות אחרת הם ומתוך שבעירבו מטלטלין מן הבתים לחצרות אם נתיר מחצרות למבוי נמצאנו מטלטלין כלי ששבת בבית למבוי ומתוך כך הצריכו שיתוף אף מחצרות למבוי כדי שיהו הבית והחצר והמבוי כאחד וכשעירבו ולא נשתתפו אוסרין לטלטל אף מה ששבת בתוכו מגזירת הוצאה מחצר לתוכו ועכשו הואיל ולא עירבו חצרות עם הבתים הרי אינן ר"ל שכבר נסתלק תשמישם לחצר ומותר להוציא אף מן החצר למבוי מתורת רשות אחת וכל שכן לטלטל בכלו וכן הלכה ואע"פ שגדולי הרבנים כתבו בראש סוגיא זו שמן החצר לתוכו וממנו לחצר פשיטא לן דאסור לדעת חכמים אמרוה שהיו אומרי' שחצר ומבוי אינן רשות אחת ומ"מ סוגיא זו לדעת ר' שמעון היא שנויה שהלכה כמותו ואליבא דרב שפסק כמותו בשלא עירבו לבד זו היא שטה גדולי הגאונים שפסקו בעירובין כרב שלא לפסוק כר' שמעון אלא בשלא עירבו ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים שפסקו כשמואל ור' יוחנן לפסוק כר' שמעון בין בעירבו בין שלא עירבו חצר ומבוי רשות אחת הן ומטלטלין מחצר למבוי וכל שכן במבוי עצמו בכלו ולדעתם אין הלכה כסוגיא זו וכן פסקוה גדולי המפרשים אבל מבית למבוי לא ושמא תאמר א"כ מה שאמרו בסוגיא זו מבוי שלא נשתתפו הוה ואייתיוה מהאי רישא להאי רישא הרי מ"מ איזמל שבת במבוי ותינוק בבית והיאך יכול למולו באיזמל והרי מבית למבוי לכלי עלמא אסור פירשוה בירושלמי שאף התנוק שבת במבוי ואינו נראה כן ומ"מ לשטה שניה אפשר לפרשה שמלו אותו בחצר והתינוק שבת בבית הפתוחה לחצר ושכל החצר לאדם אחד או שעירבו שנמצא שמותר לטלטל מבית לחצר הואיל ועירבו וממבוי לחצר אע"פ שלא נשתתפו ולגדולי המחברים ראיתי שפוסקי' כדעת ראשון לאסור בעירבו אלא שכתבוה מטעם הנזכר ראשון בגמ' שנעשה המבוי כאלו אין פתוחי' לתוכו חצרות אלא בתים ואין זה מבוי והוא תמה:

וי"מ לענין ביאור ששאלת סוגיא זו לא נשאלה אלא לרבנן שדנין חצר ומבוי כשתי רשויות וכשתעיין בדבריהם אי אפשר להעמידם שאם כן לא היה להם לחלק בין עירבו בין לא עירבו שאף בלא עירבו נחוש שמא יכניס הכלים ששבתו במבוי לחצר שהרי לדעתם אסור להוציא מזה לזה ומ"מ לענין פסק אנו אין לנו: