מאירי על שבת רנט

פרק תשעה עשר בעזר הצור:

ר' אליעזר וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על זאת המסכתא שאחד מחלקיה הוא מה שהותר בקצת מלאכות לצרך מצוה וזה הפרק הוא מכלל זה החלק ובפרט במצות מילה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים הראשון לבאר אם הותר מכלל מכשיריה של מילה להיות דוחה שבת כמילה עצמה אם לאו השני במה שהותר לעשות לקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה השלישי בקצת קטנים שאין דוחין שבת מפני מילתם הרביעי בקצת סבות שמאחרין את המילה בשבילם ועושין אותה שלא בזמנה ושמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואם עשה כן שלא כדין אם חייב אם פטור וכן שמאחרין את המילה גם כן לחולשת התינוק ובביאור עניני גוף המילה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים כמשפט סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגלה ובסכנה מכסהו על פי עדים ועוד אמר ר' אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין לעשות ברזל כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה שבת מילה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת אמר הר"ם פי' מפני זה יביא אותו מגלה לחבובי מצוה ויכסה אותו בשעת הסכנה על פי עדים כדי שלא יחשדו אותו שהוא מחלל שבת וכשפשע בסכין יביא אותו בשבת אבל דרך גנות ור' אליעזר מתיר להביא דרך רה"ר ואינה הלכה כי העקר אצלנו שנתן ר' עקיבא אמתי והמילה אי אפשר מערב שבת לפי שמצותה בשמיני על כל פנים:

אמר המאירי והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת ר"ל איזמל למול בו מביאו בשבת ואמר על זה שמביאו מגלה כלומר שיהו הכל רואים שאיזמל הוא מביא ופי' בגמ' משום חבוב מצוה שאלו מפני החשד שלא יחשדוהו במביא כלים תחת כנפיו דיו שיביאהו מכסה ובעדים וכמו שאמר אח"כ שבשעת הסכנה שגזרו הגוים עליהם שלא למול מכסהו על פי עדים אלא רישא משום חבוב מצוה היא ועוד אמר ר' אליעזר שאם לא היה להם איזמל עושין אותו לכתחלה אפי' היה צריך לכרות עצים לעשות מהם פחמין לעשות מהם ברזל לעשות ממנו איזמל עושין את הכל שהוא סובר שכל מכשירי מצוה דוחין את השבת כמצוה עצמה:

כלל אמר ר' עקיבא כלומר בא לחלוק על ר' אליעזר לומר שמכשירי מילה אינן דוחין את השבת ואמר דרך כלל שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת ופשע ולא עשאה אינה דוחה שבת אבל מילה שלא היה אפשר לעשותה מערב שבת דוחה שבת והלכה כר' עקיבא ונמצא שאין עשיית האיזמל או הבאתו ברה"ר דוחה שבת:

ולענין אם יכול להביאו דרך גגות וחצרות וקרפיפות לא נזכר במשנתנו ובגמ' הוזכר בענין זה מחלקת רבנן ור' שמעון שלדעת ר' שמעון מותר אף על ידי ישראל מפני שהוא סובר גגות וחצרות וקרפיפות רשות אחת הן ומותר לטלטל בכלן ר"ל שמותר לטלטל כלי ששבת בחצר מקרפף לגג שכלן רשות אחת הן ומטלטלין מזו לזו ר"ל שאם שבת כלי בחצר בין עירבו אנשי החצר ביניהם בין לא עירבו מותר להעלות מן החצר לגג ומן הגג לגג האחר ומגג לחצר אחר וכן כל המדינה דרך גגות וחצרות וקרפיפות אחר שלא נכנס לבית ואין בהם אפי' שבות ואפי' בדבר הרשות וכל שכן בדבר מצוה ודוקא לכלים ששבתו בתוכן ר"ל שהיו שם כשקדש היום אבל כלים ששבתו בתוך הבית ולא עירבו חצרות עם בתים אף לר' שמעון אסור אלא שיש להתיר בהן על ידי גוי מפני שהוא שבות שאין בו מעשה ולא עוד אלא שהרבה גאונים התירו למעשה על ידי גוי אף בהבאה דרך רה"ר הא על ידי ישראל אסור אלא בשבתו בתוכן ולדעת רבנן אסור מפני שהם סוברים שאינו רשות אחת ויש מגאוני הראשונים שפסקו כחכמים מהרבה ראיות אלא שאין בהם ראיה כלל חדא משום דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד ממה שפסקנו בכאן כר' עקיבא והרי מ"מ היה אפשר לעשות מבערב ועוד ממה שאמרו בפסחים ערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת כלומר שלא לדחותם משום פסח אע"פ שיש במניעתו כרת ערל ממה שאמרו הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הזאה ממה שאמר הזאה שבות ואינה דוחה שבת איזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך רה"ר כך אין מביאין אותו דרך גגות וחצרות וקרפיפות וכן נעזרו ממה שאמרו בירושלמי ר' שמואל בר אבדימי הוה ליה למגזר רב ששנא בריה אנשו מייתי איזמל שיילין לר' מונא אמ' לון מישחק קונדיטון לא אנישיתון מייתי איזמל אנשיתון ידחה למחר:

ודברים אלו כלם כבר דחאום גדולי הפוסקים ממה שנפסק בהדיא בעירובין כר' שמעון וא"כ אין דין יחיד ורבים אמור במקום שנפסקה הלכה בתלמוד כיחיד ועוד שהרי בפרק זה הוזכר שעשו מעשה כר' שמעון ומעשה רב כמו שאמרו פעם אחת שכחו ולא הביאו איזמל בערב שבת והביאוהו בשבת דרך גגות וחצרות שלא כרצון ר' אליעזר שהיה מתיר אף ברה"ר ושלא כרצון חכמים שהיו אוסרים אף בדרך גגות וחצרות אלא כר' שמעון וכששבתו בתוכן כמו שביארנו ואם מפני שפסקנו כאן כר' עקיבא לא אמרנוה אלא במה שנחלק בה עם ר' אליעזר והוא הבאה דרך רה"ר אבל גגות וחצרות הוא מחלקת אחרת שלדעת חכמים יש בה איסור שבות ואין דוחין אותו אף במקום מצוה ולר' שמעון אין בה אפי' שבות שכלן רשות אחת הן ומותר לטלטל בהן אף בדברי הרשות וכבר נפסקה במחלקת זו הלכה כר' שמעון וזו של פסחים לא נאמרה אלא לדעת חכמים או אף לדעת ר' שמעון ובכלים ששבתו בתוך הבית וכן זה שהביאו מתלמוד המערב אפשר שלא היה להם מקום להביאו דרך גגות וחצרות בלא הפסק רה"ר או שלא היה האיזמל שובת בתוכן והם הם דברים הנראין ולא עוד אלא שגדולי המפרשים כתבו על הגאונים שחס ושלום שטעו בדבר פשוט כזה אלא שהם סוברים שמה שהעידו על מעשה הנזכר בפרק זה שהיה באיזמל ששבת בתוך הבית וקראו לדבר זה ברצון ר' שמעון שמאחר שר' שמעון מתיר כלים ששבתו בתוכם אף במקום הרשות דין הוא שיהא מתיר באיזמל אף בשבת בבית ועל זה אמרו שאין הלכה כר' שמעון להתיר בשבת במקום מצוה את האסור בו משום שבות וממה שאמרו באיזמל שהעמידו דבריהם במקום כרת:

וזה שכתבנו שגגות וחצרות וקרפיפות כלן רשות אחת הן ושמטלטלין בכלן בלא עירוב יש פוסקים דוקא בשלא עירבו אנשי חצרות עם הבתים שאין לחוש שיוציאו מן הבית לחצר אבל אם עירבו אסור שמא יוציאו מן הבית לחצר ויוציאו אח"כ מן החצר לגג ונמצאו מתירין בכלים ששבתו בתוך הבית וכן אמרה רב בעירובין ואע"פ שנחלק בו שמואל לומר שאפי' לא עירבו אין חוששין הלכה כרב באיסורי ואף על פי שאף ר' יוחנן חלק עמו שם ורב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן גדולי הגאונים פסקוה כרב ומכח שמועה האמורה בפרק זה במבוי שלא נשתתפו שאמרו אין מטלטלין בו אלא בד' אמות ואם לא עירבו חצרות עם בתים מותר לטלטל בכלן אלמא כשעירבו גוזרין שמא יבא להוציא כלי מבתים לחצרות כמו שיתבאר למטה ומ"מ רוב פוסקים כתבוה כר' יוחנן כמו שיתבאר שם בע"ה ומ"מ כל שעירבו בין בתים בין חצרות וגגות וקרפיפות ומבואות עירוב אחד מותר אף מן הבית להם:

וכן לענין מה שהתחלנו לבאר בשם הגאונים שהתירו הבאת איזמל דרך רה"ר על ידי גוי הוא שכתבו קצת גאוני הראשונים כן וכן לעשותו אף מתחלה או להשחיזו אם נפגם והביאוה ממה שאמרו במסכת עירובין ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה ר"ל שנשפכו מים חמים שהכינו לו וקודם מילה היה שכל שנשפכו מימיו או נתפזרו סימניו לאחר מילה ודאי עושין לו בשבת אף על ידי ישראל מפני הסכנה אלא קודם מילה היה ואמר להו רבה ליתו ליה מגו ביתא כלומר דרך רה"ר ואמרו לו והא לא עירבו ניסמוך אשתוף והא לא שתיפו לימרו ליה לגוי וליזיל ולייתי והם מפרשים שיחם לו הגוי לכתחלה ויביא והקשה אביי ממה שאמרו הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה שבת אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה שבת ואמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה ואין גורסין דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא שמפרשים בין שבות שיש בו מעשה כלומר שהישראל בעצמו עושה בו מעשה לשבות שאין בה מעשה אצל ישראל כגון אמירה לגוי אף למלאכה גמורה שאע"פ שיש מעשה גמור אצל הגוי מ"מ אין מעשה אצל ישראל ומעתה שבות של מעשה לישראל אסור אף במקום מצוה שבות של אמירה לגוי אף במלאכה גמורה מותר במקום מצוה ומטעם זה התירו חכמי פורובינצא בחבוריהם לומר לגוי להדליק לו את הנר לסעודת שבת וכן כל כיוצא בזה מהבאה דרך רה"ר או שאר מלאכות כל שהוא לצרך מצוה:

ויש מקשים לדבריהם שהרי מצינו אמירה לגוי בדבר שיש בו מלאכה אצל הגוי חמורה יותר ממעשה של ישראל בדבר שאין בו אלא שבות שהרי בפרק המצניע בההוא שיכבא דהוה בדרוקרת התירו להוציאו לכרמלית ולא הותרה קבורתו על ידי עממין אלא שתירצו קצת מפרשים לדבריהם שאין זה אלא מכבוד המת שגנאי הוא לו להתחלל עליו שבת ויום הכפרים במלאכה גמורה והראיה שהרי בכל המלאכות הנעשות בשבת מותר לערב בכדי שיעשו ואלו במת שנינו הרי זה לא יקבר בו עולמית ומ"מ גדולי הפוסקי' דוחים סברות אלו בהלכותיהם לומר שלא הותרה אמירה לגוי במלאכה גמורה אף במקום מצוה ואין מתירין במקום מצוה ליעשות על ידי גוי אלא בדבר שאלו עשאו ישראל אין בו אלא משום שבות וכשעושהו על ידי גוי הוא שבות דשבות והם גורסין בזו של עירובין ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר דלימא לגוי זיל אחים אלא דלייתי ופירוש הדברים לדעתם לא שני לך בדין אמירה לגוי שיש בה חלוק בין אמירה שאלו היה ישראל עושה היה בה מעשה ר"ל מלאכה גמורה ובין אמירה שאלו היה ישראל עושה לא היה שם מלאכה גמורה ואתה צריך לפרשה בהבאה דרך כרמלית שאף בישראל לא היה בו אלא משום שבות ואין הדברים חוזרין להזאה כלל אלא לגוף האמירה ונמצא שבמקום מצוה אין מתירין על ידי גוי אלא מה שאלו היה עושהו ישראל לא היה בו אלא שבות וזה שאמרו בלוקח בית בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפי' בשבת ורוצה לומר על ידי גוי משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה ויש מתרצין שבזו ראוי להקל שאין בו חשש לבא הוא לידי כך שאינו בקי בנסח שטרותיהם ובגופן וכתיבה שלהם ואף גדולי המחברים נוטים לדעת זה וכתבו שכל שאינו אסור לישראל אלא משום שבות מותר לומר לגוי לעשותו בסבת מקצת חולי או צרך גדול או מצוה כגון לומר לו לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לו סכין למילה או להביא מים חמין להרחיץ את הקטן או המצטער מחצר לחצר בלא עירוב וכל כיוצא בזה כגון שופר ולולב אבל מה שהוא מלאכה גמורה לישראל אסור והחמירו עוד לומר שאף בערב שבת אסור לומר לו לעשותה בשבת וכן נראה מזו שאמרו בפרק ראשון אין משלחין אגרות מערב שבת וכו':

ומ"מ שבות דשבות שלא במקום מצוה באמירה מערב שבת יש מקילין והדברים נראין להחמיר הא בשבת עצמו אסור אלא במקום מצוה ואפי' בשבות דשבות שאין בו אלא אמירה בעלמא כגון מה שאמרו בפרק שואל לא יאמר אדם לחברו לשכור לו פועלים בשבת ופירושה לחברו גוי וכן שאין מקדישין ביום טוב מגזרת מקח וממכר ומקח וממכר עצמו גזירה שמא יכתוב וכשם שאסרנו אמירה לגוי בדבר שהוא מלאכה אצל ישראל במכשירי מצוה הוא הדין לצרך המצוה עצמה אא"כ בעשה שיש בה כרת ושעתו עוברת אבל מילה אין עשייתה בזמנה בכרת ותדחה עד למחר ובתוספות גורסין בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה לישייליה לאימיה אי צריכה ליחם ליה עכו"ם אגב אמיה וזו ראיה לגדולי הפוסקי' ומגדולי הדורות שלפנינו החמירו אף בשבות דשבות אף במקום מצוה ולא הותרה לדעתם אלא בצרכי מילה ובחולה ואין לנו היתר בשבות דשבות יותר משבות של מלאכה אלא באלו וכל שכן שלא במקום סרך מצוה שהרי בדליקה לא התירו לומר לגוי לכבות אע"פ שאלו היה הוא עצמו מכבה לא היה בו אלא שבות לדעת הפוסקי' במלאכה שאין צריכה לגופה פטור ומ"מ מצינו שהתירו שבות הנעשה על ידי ישראל במקום פסידא כגון צנור שעלו בו קשקשים שהתירו למעכן ברגלו אלא שהוא דבר שאינו ניכר כלל:

זהו ביאור המשנה ומה שנראה לנו לגלגל בפסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בשר עוף בחלב אסור מדברי סופרים ומ"מ יש נוהגים לאכל חלב וגבינה אחר בשר עוף ויש נזהרין אף מזה וכבר ביארנו הענין במקומו במסכת חולין בפרק כל הבשר וכן מה שנתגלגלו בו מענין תפלין שלא לישן בהם ושלא להפיח בהם כבר ביארנו הענין במקומו במסכת ברכות: