מאירי על שבת רמא

טבילה בזמנה אינה מצוה ואע"פ שכתוב והיה לפנות ערב ירחץ לא משום מצוה אלא עצה טובה שיעריב שמשו היום ואם ימתין מלטבול עד הלילה לא יהא לו הערב השמש עד ליל מחרתו:

הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום הז' שלהן משהאיר פני מזרח ואם חל שביעי שלהן ביום הכפרים טובלין כדרכן לאכל תרומה לערב אבל נדה ויולדת אין טבילתן אלא בלילה ר"ל שאין טובלות בשביעי שכן אמרו תהיה בנדתה שתהא בטומאתה כל שבעה ואם חל שביעי שלה ערב יום הכפרים טובלת בליל שמחרתו יום הכפרים כדי להעריב שמשה למחרתו:

בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין לדברי תורה ותפלה אע"פ שאינו אוכל טהרות טובל ביומו ולשעתו ואם ראה ביום הכפרים קודם שיתפלל תפלת המנחה טובל לצרך תפלתו אבל אם ראה אחר שהתפלל תפלת המנחה אינו טובל ביומו שאם מצד שהוא זמן טבילה הרי אין טבילה בזמנה מצוה ולתפלת ערבית אינו טובל שהרי יכול הוא להתפלל משתחשך וכן תפלת נעילה הואיל ופסקנו שהיא פוטרת של ערבית יכול הוא להתפלל בלילה וכן כתבו גדולי הרבנים ויש חולקין בה מצד סוגיא האמורה בסוף יומא על שמועה זו וכשתדקדק בה כהוגן אפשר לפרשה על שיטה זו:

האשה שיצאתה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מה ילדה ואימתי ילדה והיא מספקת בזמן טבילתה אם טבילת זכר לשבעה אם של נקבה לשבועים ובלילה אם של יולדת זכר בזוב לסוף שבעה ונקיים שלה וביום או יולדת נקבה בזוב לסוף שבעה נקיים שלה וביום גם כן ומספק ארבע טבילות אלו עם ספק זמן לידתה אם אתה אומר טבילה בזמנה מצוה אתה מטבילה בכל יום וכל לילה שיש לספק בזמן טבילתה עד שירבו בה הרבה טבילות על הדרך שהתבאר במסכת נדה פרק מפלת ומ"מ אחר שפסקנו שאין טבילה בזמנה מצוה דיה לטבילה באחרונה כמו שיתבאר במקומו:

יש שואלים במה שכתבנו שמאחר שפסקנו בדבר שאין מתכוין שמותר גרמא למחיקת השם מפני מה נאסרה ומפרשים שאין מחלקת זו תלויה במחלקת דבר שאין מתכוין כלל שלדעת האוסר אף לר' שמעון הוא אוסר שלא אמרו דבר שאין מתכוין מותר אלא כשאינו עושה המלאכה הנמשכת בידים כגון גרירת מטה שאינו עושה החריץ בידים אבל גרמא זו הואיל ומכניס את השם במים הרי הוא כגופה של מחיקה וכלך לדרך זו שהמתיר מתיר אף לר' יהודה שלא אסרו אלא בשעושה המלאכה הנגררת בידים כגון גרירת מטה שעושה החריץ בגרירתו אלא שאינו מתכוין לה אבל מחיקה זו אינה נעשית בידים כלל ועל הדרך הזה בעצמו כתבו במחלקת דליקה הנזכר במשנתנו שהמתיר מתיר אף לר' יהודה ולא אמרו בעלמא אסור אלא שהוא עושה בידים אלא שאינו מתכוין אבל זה בהיתר הוא מתעסק וכן האוסר אוסר אף לר' שמעון ומשום דאי שרית ליה אתי לכבוייה כמו שהתבאר למעלה:

המשנה הרביעית נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עלינו קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו אמר הר"ם פי' זה מבואר:

אמר המאירי המשנה הרביעית והיא מענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר נכרי שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה כלומר אם בא ושאל תרצה שאכבה אין אומרי' לו כבה ואם בא לכבות מאליו אין אומרים לו אל תכבה שהרי לדעת עצמו הוא עושה ואין שביתתו עלינו ובגמ' אמרו שמותר לו לומר כל המכבה אינו מפסיד אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עלינו ופי' בגמ' דוקא בקטן העושה לדעת אביו ר"ל שיודע להבחין שנוח לו לאביו שתכבה הדליקה והוא עושה בשבילו ואע"פ שאיסור סופרים הוא שהרי אין צריכה לגופה וכבר אמרו ביבמות פרק חרש שבאיסורי סופרים לכלי עלמא אין בית דין מצווים להפרישו מ"מ בזו הרי הוא כמי שצוהו הוא לעשות ובתוספות פירשוה בצריך לפחמין או לדעת ר' יהודה ואינו צריך אבל שלא לדעת אביו ר"ל שהוא קטן כל כך שאין בו הבנה להכיר דעת האב אינו מוטל על האב למחות בידו שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו וכן הדין במלאכת שבת כל שאינו עושה לדעת אביו אלא שמ"מ ראוי שלא להרגילו בכך ולגעור בו שלא יהא רגיל בכך בין האב בין שאר בני אדם הרואים וכן באכילת נבלה וגדולי המחברים כתבו דוקא כשאכל מעצמו אבל להאכילו בידים אסור אף באיסורי סופרים ויש חולקים באיסורי סופרים שמותר להאכילם ומ"מ לדבריהם למדו רבים מכאן שלא להאכיל בני ביתו גבנת הגוים והדומים לה ואף משמועה זו אתה למד כן שהרי כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ובקטן העושה לדעת אביו אין שומעין לו וכן למדנו משמועה זו שאף שבות דשבות אסור במקום הרשות שהרי כבוי זה שבות ואמירה לגוי בו אסורה ובמקום מצוה מותר כמו שיתבאר בפרק מילה ובמקום היזק אף שבות מותר כמו שביארנו בפרק כירה בגחלת של עץ:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה החמשית כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב שלא תשוך אמ' ר' יהודה מעשה בא לפני רבן גמליאל ואמר חוששני לו מחטאת אמר הר"ם פי' העקר כי כל צואה או לכלוך תהיה בבית שבתו של אדם שמותר להוציאה בשבת לפי שהוא גרף של רעי שהוא אצלנו מותר לטלטלו בשבת אבל כל מה שאמרו בצואה של תרנגולין כשתהיה בבית הבשול והמלאכה יש לכוף כלי למקומה גזרה שמא יכנס לשם קטן ויתלכלך בה ולפיכך קראה צואה של קטן כלומר שישחק בה הקטן ומן החיות המזיקות שמהן שממיתות בהכרח כשנושכות את האדם כמו מיני קצת האפעה והנחשים וכלב שוטה אלו כלן מותר להרגן בשבת כשיזדמנו ואין בזה מחלקת כלל וזולת אלו מבעלי הארס מאותן שהן נושכות ולפעמים אינם ממיתות אבל הם מצערות ומכאיבות ומינין אלו ודומיהם אם רדפו אחרי האדם לנשכו מותר להרגן ואם אינן רודפות האדם אלא עומדות במקומן יש לכוף עליהן כלי כדי שלא ישכו ואם רצה האדם לרדפן ולהרגן בעת ההליכה הרי זה מותר והצד נחש וכיוצא בו בשבת אם צד אותו כדי לשחק בו הרי זה אסור:

אמר המאירי המשנה החמשית והכונה בה בענין החלק השלישי גם כן והוא שאמר כופין קערה ר"ל של חרס על הנר כדי שלא תאחוז בקורה וכן על צואה של קטן ופי' בגמ' על צואה מפני קטן כלומר כופין עליה קערה שלא יתלכלך בה קטן אע"פ שאין בה דין גרף של רעי כגון שהיתה באשפה שבחצר שאם היתה בבית או בחצר מותר לפנותה בדרך כבוד הבית מתורת גרף של רעי וי"א דוקא כשהיא בקרקע של אבנים שאין בה משום אשויי גומות ונראין הדברים אף בקרקע שאינה של אבנים וכן כופין את הקערה על עקרב שלא ישוך ואע"פ שהוא ניצוד בכפיית קערה עליו שהרי אינה צריכה לגופה ובמקום סכנה התירו ור' יהודה חולק בה והעיד בשם ר' יוחנן שאמר חוששני לו מחטאת ונמשך לדעתו שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ויש פוסקין כר' יהודה ואעפ"כ פוסקין זו שבעקרב משום סכנה כמו שהתבאר וכפיית קערה על עקרב הוא הדין בהריגה ממש ומשום דתני רישא כופין תנא סיפא נמי כופין שהרי צידה אב מלאכה היא כהריגה ומה בין זו לזו אלא שאם אפשר להרגו לפי תמו אינו הורגו בידים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: