מאירי על שבת רלד

המשנה השניה מצילין מזון שלש סעודות הראוי לאדם לאדם לבהמה לבהמה כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות שחרית מצילין מזון שתי סעודות במנחה מצילין מזון סעודה אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות אמר הר"ם פי' האדם חייב בשלש סעודות בשבת האחת ליל שבת והשניה יום שבת והשלישית במנחה ועוד יתבאר כי זאת ההצלה אינה לחצר המעורבת ומה שחייבנו שלא נתיר לו להציל כל מה שיוכל דילמא (אפי') [אתי] לכבויי לפי שהוא בהול על אבוד ממונו וכשנאמר לו אין מצילין אלא שלש סעודות יסכים באבוד ממונו ולא יחוש לכבות האש ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השניה והכונה בה בביאור עניני החלק השני והוא שאמר מצילין מזון שלש סעודות שהוא מזון הצריך לו לאותה שבת וכן הראוי לבהמה מציל ממנו כשיעור שתוכל להתפרנס היום ואין מתירים לו ביתר משיעור זה ואע"פ שאין בו נדנוד עבירה שהרי סרך טלטול אין כאן שבהיתר הוא מטלטל ולא סרך הוצאה שהרי באוכלין לא התרנו אלא בחצר המעורבת ולא נאסר אלא מחשש שמא אם נתירהו להציל את הכל שמא מתוך בהלתו יבא לכבות ופירש אח"כ שאם נפלה דליקה בלילי שבת שעדין לא סעד אחת משלש סעודות מצילין מזון שלש סעודות ואם בשחרית שכבר עברה סעודת הלילה מציל מזון שתי סעודות ובמנחה אינו מציל אלא אחת ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות הואיל והותרה הצלתן למקצת שבת ואין הלכה כר' יוסי ומ"מ יש מפרשים בדבריו אפי' בפעם אחת כגון שהוא מקפל שנים ושלשה כלים בתוך הטלית ומוציא הטלית מקופלת עם הכלים וכן י"מ אף לר' יוסי דוקא קודם שסעד סעודת המנחה:

משנה מצילין סל מלא ככרות ואע"פ שיש בו מזון מאה סעודות ועגול של דבילה וחבית של יין ואומרין לאחרים באו והצילו לכם ואם היו פקחים עושין עמו חשבון אחר השבת להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת בן בתירא אומר לשאינה מעורבת אמר הר"ם פי' לפי שהסל כלי אחד התירו לו להוציאו כלו אע"פ שיש בו יותר ממזון שלש סעודות ופי' אם היו פקחים כאשר אגיד לך והוא כי כל מה שהצילו המצילים מן הדליקה הכל הוא להם מן הדין כי מהפקירא קא זכו אבל דבר באנשים חסידים שאינם רוצים לעצמם דבר שאינו שלהם ואינם גם כן רוצים ליגע עצמם בחנם על כן אומר כי אם היו המצילים פקחים ר"ל (מסודרים) ידעו כי השכר שיקחו ממנו אחר השבת אינו שכר שבת ויהיה אסור אלא שכר עמלם ויהיה מותר ואין הלכה כבן בתירא:

אמר המאירי מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש שם מאה סעודות פי' בגמ' שלא נאמר שלא להציל אלא שיעור שלש סעודות אלא בבא לקפל ר"ל כגון שממלא כלי ומוציאו ומערה ממנו וחוזר וממלאו או שמציל בכלים הרבה אבל אם בא להציל ר"ל להוציא כלי אחד בהוצאה אחת אפילו היו שם כמה סעודות מותר ולא סוף דבר שמצאו מלא אלא אף הוא ממלאו ומוציאו או פורס טליתו ומקבץ לתוכה כל מה שיוכל להציל ודוקא שישפוך מה שבשנים או שלשה כלים לטלית אבל אם נטל הכלי והניחו עם האוכלים שבתוכה לטלית וכן בשנים ושלשה כלים עד שהוציא הטלית מקפלת עם הכלים אסור כמו שהתבאר מפני שזה טורח יתר ודרך חול וכן מצילין עגול של דבילה בפעם אחת אע"פ שאין צריך לו כל כך וכן חבית של יין שמאחר שבפעם אחת הוא מוציאו אנו אין לנו ואומר לאחרים באו והצילו לכם ר"ל שהוא מפקיר להם והם מצילין לעצמן כל אחד כצורך שלש סעודות או כלי אחד מחזיק הרבה ואם רצו הרי הוא שלהם שהרי מן ההפקר זכו ואם נוהגים במדת חסידות ורוצים להחזיר לו אלא שרוצים שכר טרחם מותרים ליטול ממנו שכרם ואין זה שכר שבת שהרי יכולים להחזיק בכל בהיתר וגדולי המחברים כתבו שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור ואין הטעם נראה שאף בשל היתר אין אדם יכול ליטול שכר שבת אלא שאין כאן שכר הואיל ויכולין להחזיק בכלן:

משנה ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ר' יוסי אומר שנים עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרים באו והצילו עמי אמר הר"ם פי' שמנה עשר בגדים הם מנויים בתלמוד זה המשנה והם בגד ישימו אותו על הראש ומצנפת והבד יתכסה בו האדם בכניסתו למרחץ ושני המנעלים ובגד הזיעה כלומר שהוא דבק לבשרו של אדם וחלוק שעושה בו מלאכתו וחלוק אחר רחב לובשין אותו על שני הבגדים ובתי שוקים לבית השוקים ובתי ידים מלבישין אותו על הידים ומגיעין עד השחי כי ארצם היתה קרה והיו מכסין ידיהם תמיד וכסות אחר על השוקים ורדיד קטן יעטף בו ראשו וכתפיו ושני רדידין יתנגב בהן כשהוא רוחץ בבית המרחץ ובגד נכבד ילבש אותו על בגדיו ומפה ינגב בה ידו בעת נטילה ואזור ואין הלכה כר' יוסי:

אמר המאירי להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת ואע"פ שהקלו בספרים להציל למבוי שאינו משותף ולחצר שאינה מעורבת באוכלים ושאר דברים החמירו ודוקא לחצר המעורבת ובמבוי המשותף בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת ואין הלכה כדבריו וכן מוציא כל כלי תשמישו הצריכים לו לאותה שבת כגון מטתו ומלבושיו וכלי תשמיש של סעודה ומ"מ בדרך מלבוש מוציא כל מה שיכול ללבוש ומתעטף בכל מה שיכול להתעטף ר' יוסי אומר דוקא שמנה עשר כלים שהוא דרך מלבוש לקצת בני אדם ומנאום בגמ' על הדרך שהיו רגילים בהם ומ"מ הנראה לי הלכה כחכמים להוציא אף יתר משמנה עשר בכל מה שיוכל להוציא בפעם אחת ולובש ומוציא פי' לרבי יוסי נאמרה אבל לתנא קמא שהלכה כמותו אינו חוזר ומוציא אבל מפקיר לאחרים ואומר להם באו והצילו והם מצילים לעצמם על הדרך שביארנו בסעודות:

זהו ביאור המשנה ובכלה הלכה כסתם משנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו במשנה שזה שלא התרנו באוכלין אלא בשלש סעודות אע"פ שבהיתר הוא מטלטל טעם הדבר שאם נתירהו לטלטל כרצונו שמא יבא לכבות יש שואלין והלא בפרק כירה אמרו בכיוצא בה הפך הטענה בענין מת כמו שאמרו שם מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומתרצים שבענין מת שהיה הדין שלא להתירו בטלטולו כלל מתוך שבהלתו על המת גדולה יחוס על כבודו בשעת חמום ויבא לטלטלו על כל פנים ומתוך כך התירו לו לטלטל מן הצד אבל בזו הואיל ואתה מתירו בכדי צרכו אין כאן בהלה כל כך להפקיעו מזכירת האיסור וכל שהוא זכור אין בהלתו מביאתו לעבור ואע"פ שבמי שהחשיך אמרו שנותן כיסו לנכרי שאם אין אתה מתיר יבא להביאה הוא בעצמו הוא מפני שבמקום שממונו אבד בידים אינו מוציא בעצמו (לכבדו) [לאבדו] ואם אין אתה מתירו בכך יבא להביאה אבל דליקה שמאליו הוא אבד לא יבא לידי כך ואלו אתה מתירו כדרכו בחול שמא ישכח בתוך בהלתו ויכבה ומ"מ במלבושים אתה מתירו בכלם דרך מלבוש שמאחר שאין אתה מתירו אלא על ידי לבישה זכור הוא:

שמועה זו י"מ אותה לדעת ר' יהודה האומר במלאכה שאינה צריכה לגופה שחייב עליה שאם לדעת ר' שמעון אף כבוי עצמו גזרה והיאך נגזור גזירה לגזירה ואין זה כלום שהרי אמרו למטה בר' יוסי שגוזר בה אע"פ שסובר כר' שמעון מפני שהשכחה מצויה בענינים אלו והרי הוא בודאי שיכבה:

מי שנשברה לו חבית בראש גגו ויינו נשפך הרי הוא מציל ממנה מה שצריך לו ולביתו ולאורחיו לבד כיצד מביא כלי קטן או גדול ומניח תחתיה כדי לקלוט בתוכו קלוח היין ובלבד שלא יביא כלי אחר כשנתמלא כלי זה לקלוט בתוכו או שיערה כלי זה לתוך כלי אחר ויחזור ויקלוט בזה וכן שלא יביא כלי ויצרפנו להעמידו בשפוע כדי שילך קלוחו למרחוק וישפכנו לאותו כלי שני הגדול העומד בסמוך לו שלא היה בו כח להביאו לשם שאם אתה מתירו להרבות בכלים שמא יביא כלי דרך רה"ר ואם נזדמנו לו אורחים מביא מביתו כלי אחר וקולט או מצרף ולא יקלוט ואח"כ יזמין את האורחים אלא יזמין ואח"כ יקלוט שיהו האורחים בביתו בשעת קליטה ולא יערים בכך לזמן בשביל שיציל ואם הערים כתבו גדולי המחברים שמותר וכן הדין אחר שר' יוסי בר' יהודה היה מתיר לכתחלה להערים ובאחרון של יום טוב הרחבנו הדברים בפסק זה יותר:

אותו ואת בנו שנפלו לבור ביום טוב מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט וכבר ביארנוה באחרון של ביצה:

הציל פת נקיה מן הדליקה אינו חוזר ומציל פת הדראה שאין יכול להערים ולומר שבפת הדראה הוא מתרצה יותר אבל אם הציל פת הדראה יכול להציל פת נקיה שהרי מערים ואומר לפת נקיה אני צריך ומציל מיום הכפרים לשבת הסמוכה לו אבל לא משבת ליום הכפרים שחל להיות בא' בשבת ואין צריך לומר משבת ליום טוב וכן אין מצילין משבת לשבת הבאה ולא מיום טוב לשבת שימי חול בנתים:

מי ששכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם וכשהוא רודה לא ירדה במרדה והוא כלי העשוי לרדות בו את הפת מפני שזה דרך חול אלא יתלשנו בסכין ואע"פ שאמרו ברדיית הפת ותקיעת שופר שחכמה היא ואינה מלאכה כל שאיפשר לשנות משנין וכבר כתבנו דברים בענין רדיית הפת בפרק ראשון:

לעולם ישכים אדם להוצאת שבת מערב שבת רמז לדבר והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והכינו לאלתר ר"ל סמוך להבאה הכנה והבאה בבקר היתה שנ' וילקטו אותו בבקר בבקר:

חייב אדם לבצוע על שני ככרות בשבת שנ' לקטו לחם משנה ומ"מ אינו חייב לבצוע את שתיהן אלא לוקח שנים ובוצע על האחד שאין לחם משנה אמור אלא בלקיטה שנ' לקטו לחם משנה וראוי לבצוע בציעה גדולה ומהודרת ומ"מ אין צריך לבצוע כשיעור כל אכילתו ולא עוד אלא שנראה כרעבתנות מעט:

מגדולי החכמים כשהיה מזדמן להם פת של עירובי תבשילין היו בוצעין בו בליל שבת שכבר הוכנו צרכי שבת שמאחר שנעשית מצוה אחת באותה הפת ראוי לעשות בה מצוה שנית ואע"פ שאמרו שאין מברכים שתי ברכות על כוס אחד מטעם מצות חבלות חבלות זהו כשנעשה הכל ביחד אבל זה שאינו נעשה בבת אחת אין בו ענין מצוה חבלות חבלות:

זה שהצרכנו לבצוע על שני ככרות גדולי המחברים פרשוה בכל סעודה משלש סעודות וכן הצריכו בשלשתם לקבעם על היין וכן הצריכו לעשות כן אף בימים טובים וכן הדין שהרי כשם שלא היה המן יורד בשבתות כך לא היה יורד בימים טובים והיה יורד להם לחם משנה מערב יום טוב:

שלש סעודות אדם חייב לאכל בשבת אחת בלילה של כניסתו ואחת בשחרית ואחת במנחה ויש מצריכים כן אף בימים טובים אלא שלא נהגו בני אדם כן ויש אומרים ששלש סעודות אלו כך הוא זמנן ר"ל ערבית שחרית ומנחה אבל אלו שעושין בשחרית שתי סעודות ומפסיקין בברכת המזון אינו כלום ומביאים ראיה ממה שאמרו בפסחים בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאינו משייר מן החמץ אלא מזון שתי סעודות ומ"מ אין בה הכרח שאין הכונה אלא שישייר בכדי שובעו לליל שבת ולשחרית אבל מ"מ יכול הוא להפסיק בה ולהעלותה לחשבון שלש או שמא אין לו ליתן לב על שלש כדי שלא ימשך אחר שלחנו וכן עיקר ויש מקילין לומר שאם השלים סעודה שלישית בפירות ומיני תרגימא יצא ואין הדברים נראין שאין סעודה אלא בפת: