מאירי על שבת קצז

המשנה השניה: חוליית הבור והסלע שהן גבוהים עשרה ורחבים ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב פחות מכאן פטור. אמר הר"ם פי' חוליית הבור הוא הרפש והטיט הנמצא בקרקעיתו והודיענו כי כשיש בעומק הבור עם החוליא עשרה טפחים יצטרף הבור עם החוליא להשלים עשרה טפחים ואמר הנוטל מהם ונותן על גבן שיטול מהם ויתן ברשות הרבים והנוטל עליהם שיטול מרשות הרבים ויניח עליהם על העקרים שביארנו בתחלת זאת המסכתא:

אמר המאירי המשנה השניה והכוונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר חולית הבור והסלע פירוש חולית הבור כשחופרין את הבור מניחין את העפר סביביו להיות לו כמעקה וכבר ידעת שכל שהבור גבוה עשרה ברחב ארבע נדון כרשות היחיד ולא הוצרך לומר דבר זה עד שיאמר הבור והסלע שהם גבוהים עשרה שכבר נתברר אלא שהוא מודיע במשנתנו שאם אין בבור עשרה אלא שמחיצה זו משלימתו לעשרה כשתחשוב מקרקעית הבור עד שפת החוליא הרי חוליא זו משלמת וכל שהוא ברשות הרבים אסור לטלטל מרשות הרבים לתוכו ומתוכו לרשות הרבים וכן המשתמש באותה חוליא בשפתה חייב כמשתמש בעובי כותלי הבית שהוא נדון כרשות היחיד כמו שאמרו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן ואין הפרש במחיצת חוליא זו בין גבוהה שלשה לשאינה גבוהה שלשה וראיתי לגדולי (הדורות) [הדור] שכתבו שעובי החוליא מצטרפת לרחב ארבעה גם כן ואיני מבין מה הוצרכו לכך שבודאי אחר שהבור רחב ארבעה אין שפת חוליא נכנסת לחלל הבור ומ"מ בירושלמי הביאוה ופירשוה והוא שאמרו שם העומד והחלל מצטרפין לארבעה והוא שיהא העומד רבה על החלל למדת שאם אין עומד מרובה על החלל אעפ"י שראויות להשתמש בשפתן אין עוביין מצטרף לארבעה ואם הדברים כן זהו שאמרו בור רחב שמנה שחלקו (המחיצות) [במחצלת] שנסתלקה המחיצה אלמא שאין המחיצה מצטרפת לחלל וכן הדבר פשוט בכוורת של פרק ראשון כמו שכתבנו שם שהרי בכל אלו אין עוביין מרובה על החלל ומ"מ יש חולקים בה כמו שכתבנו בפרק ראשון:

וכן הדין בסלע ר"ל כשם שביארנוה בחריץ כך היא אמורה בתל שכל תל שהוא גבוה עשרה ברוחב ארבעה נידון כרשות היחיד ואם לא היה שם בעיקרו עשרה והשלימו בחוליא סביבות התל חולייתו מצטרפת לחייב הנוטל משם להניח ברשות הרבים והנותן מרשות הרבים לשם הא פחות מכאן פטור כדין כרמלית:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בור ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הואיל וביארנו שהוא רשות היחיד אין ממלאים הימנו בשבת אחר שהבור ברשות הרבים אלא אם כן עשה סביב לו מחיצה עשרה שימלא לפנים הימנה ואין שותים הימנה כגון שיעמוד על שפת הבור ויהא שואב בכוס שבידו אעפ"י שלא יוציא הכוס מן הבור אלא שישתה בתוכו אלא א"כ מכניס ראשו ורובו לשם שכל שאינו מכניס אלא ראשו גוזרין שמא ימשך עם הכוס אחר רובו ונמצא מוציא ויש שואלין ומה אנו צריכים בה לגזרת הוצאת הכוס והרי יש כאן הוצאת המים דרך פיו לתוך גופו שהוא ברשות הרבים ואם מפני שאין שם הנחה על מקום ארבעה הרי אמרו לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין ברשות היחיד וכן לא ירוק וכו' ואם השתין ורק חייב חטאת ופירשו הטעם מחשבתו משויא לגופיה מקום ואם לעקירה כן כל שכן להנחה ואינה שאלה שמאחר שנכנסים לתוך פיו בהיתר ביאתן לרשות הרבים ממילא הוא בא ולפיכך הוצרכו לבא עליה מתורת גזירה וכמו שאמרו בפרק ראשון [כרמלית] מאי אביי אמר היא היא רבא אמר היא גופה גזירה וכו' ואחר שלא באנו עליה אלא מגזירת הכוס אם בא לשתות שם בפיו שלא בשום כלי מותר ואין אומרין שמא יוציא המים בפיו לרה"ר שאין גזרה לגזרה שאף המוציא בפיו פטור הוא ואפי' באוכלין ומשקין אם לא חישב לכך כמו שביארנו בפרק ראשון: