מאירי על שבת קסז

שלש עגלות הם העשויה כקתדרא שהיא קצרה ומוקפת משלשה צדדין טמאה מדרס שהרי מיוחדת היא לישיבה ואם עשויה כמטה שהיא ארוכה ומקבלת מתחתיה כגון מטה של עור טמאה טומאת מת כלומר שמקבלת שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס מפני שהוא כלי לקבל טומאה ואינה מיוחדת לישיבה מפני שהדבר מצוי לטעון בה פרקמטיא ולא תפשה בלשון טומאת מת אלא מפני שהיא אב הטומאה כמדרס ואם היא של אבנים ר"ל עשויה להוליך בה אבנים טהורה שמן הסתם פרוצה היא מתחתיה בנקבים גדולים כמוציא רמון ומ"מ אם לא ניקבה כמוציא רמון טמאה ולמדת שהטלטול על ידי שוורים טלטול הוא שהרי עגלה של אבנים אינה מיטלטלת אלא ע"י שוורים:

שלש תיבות הן תיבה שפתחה מצדה טמאה מדרס שהרי ראויה לשכיבה עליה ואין אומרים לו עמוד ונפתח שהרי מצדה פותחין אותה ואם היה פתחה למעלה כעין שלנו טמאה טומאת מת כלומר נעשית אב הטומאה על ידי מת וראשון ע"י שאר הטומאות כשאר הכלים ואינו מיטמא מדרס שהרי כלי הוא ליטמא ואינו עומד לישיבה שהרי אם ישב עליה יאמרו לו עמוד ונפתח והבאה במדה ר"ל גדולה הרבה מל' אנשי מדות ויש לה חלון מלמעלה להשתמש בתוכה טהורה מכלום שבמדרס אינה מטמאת הואיל ויש לה חלון מלמעלה אינה עשויה לשכיבה ובשאר טמאות אינה מיטמאית שהרי אינה מיטלטלת מלא וריקן:

כלי חרס בין גדולים בין קטנים בין פשוטיהם בין מקבליהם טהורים מן המדרס שהרי אינם ראויים לישיבה אפי' ישב עליו כל שלא הכניס אצבעו באוירו טהור ואין מגעו שבישיבה מטמאתו שהרי אינו מטמא מגבו ומ"מ הכניס אצבעו לתוכו או הסיטו טמא וזה שאמרו כאן ומגעו טמא פירושו שנגע בו מתוכו אבל לא למדרס שנ' וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ואפי' ייחדהו לאשתו נדה לישב עליו ואעפ"כ טהור אפי' ישבה ואפי' הסיטה שמאחר שהוא מיוחד לה לישב עליו תמיד אי איפשר שלא תסיט ומעתה צמיד פתיל אין לו שום טומאה לא טומאת מדרס שאין מדרס לכלי חרס ולא טומאת מגע שאין מיטמא אלא מאוירו והרי הוא צמיד פתיל ולא היסט שכל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט וכן פכים קטנים שאין אצבעו יכול ליכנס בתוכה טהורים בזב טהור מן המדרס שאין מדרס לכלי חרש וממגע שאין אצבעו יכול ליכנס בתוכו ואע"פ שיכול להכניס בו שערו ושער הזב מטמא כמו שהתבאר בתורת כהנים וכן רוקו ומי רגליו לא נאמרה טומאת שער ורוק ומי רגלים אלא במקום שאפשר לו ליגע בבשר וזהו לדעתם שהוציאו הכתוב בלשון נגיעת בשר שנאמ' והנוגע בבשר הזב שלא ליטמא בשער וחבריו אלא במקום הראוי לנגיעת בשר:

מה שכתבנו בענין צמיד פתיל הוא שיטת גדולי הרבנים ולמדת שאין כלי חרס הסתום מיטמא אף בהיסט ומ"מ מגדולי אחרוניהם הקשו עליהם שהרי במסכת גיטין פרק נזקין אמרו בכלי חרש המוקפים צמיד פתיל וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן בראשון של נדה אמרו נדה מטמאה מעת לעת ומה היא מטמאה אוכלין ומשקין ומשכבות ומושבות וכלי חרש המוקף צמיד פתיל ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פרשום לענין אוכלים שבתוכו שהן מטמאים מצד ההיסט שהוא אצלם כמגע כמו שאמרו איזהו מגעו שהוא ככלו הוי אומר זה היסט אבל הכלי עצמו טהור ואל תתמה שהרי כיוצא בו נושא אוכלים בפשוטי כלי עץ שהאוכלין טמאים אע"פ שמה שהסיטן בו טהור ומ"מ לדעת המקשים אין צמיד פתיל מציל אלא במת אבל לא להיסט כלל ולדעתם מה שאמרו כאן מי לא עסקינן שייחדן לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור כלומר שיחדן לנדה לישב עליו ואין היסט אא"כ הנידו וקאמר טהור הא בהיסט מ"מ טמא ושמא תאמר ואלו בהיסט טמא היאך מציל והרי כל שמקבל טומאה אינו חוצץ תדע שאלו נטמא בהיסט ואח"כ הכניסו אינו מציל אבל זה שלא נטמא מעולם ועכשיו מכניסו מוקף הואיל ואין בו טומאת אהל חוצץ וכך הוא הענין כל דבר המקבל טומאת מת אינו חוצץ לפי שהכלי עצמו מיטמא באהל המת והשתא לדידיה לא מגני לאחריני מגני אבל מאחר שהוא טהור באהל המת חוצץ ומציל על מה שבתוכו ויש מכריעים לומר שהפתוח מתחלה ונסתם טמא בהיסט הואיל וכבר בא לכלל מגע אבל מוקף מעיקרו אף בהיסט טהור:

יש שואלים בשמועה זו מאחר שכלי חרס מציל במדרס על האוכלין שבתוכו וחוצץ והוא עצמו טהור מן המדרס היאך אמרו כיפת שאור שייחדה לישיבה טמאה מדרס ואינה קושיא שכלי חרס המוקף צמיד פתיל גזירת הכתוב הוא:

אף מה שכתבנו בפכים קטנים שבשל חרס אנו עסוקים ולא חששנו לשערו ורקו ומי רגליו הוא שיטת גדולי הרבנים אבל גדולי אחרוניהם חולקים בה מחשש רקו ומי רגליו ולא נאמר לדעתם שלא ליטמא אלא במקום הראוי ליטמא בבשר ויש מסייעים לדבריהם ממה שאמרו במסכת חולין פרק רוטב קולית של נבלה וקולית של שרץ הנוגע בהם סתומים טהור נקובים כל שהם מטמאה במגע שהרי באו לכלל מגע מצד שער ומ"מ אפשר לתרץ בה שעומדים לינקב אלא שלא נגמרו ואחר שבאו לכלל מגע שער ועומדים לבא לכלל מגע בשר טמאים אבל פכים קטנים אין עשויים להשתנות ומ"מ הם מפרשים אותה בפכים של עץ וטהרתן במדרס לבד ומפני שאין עומדים לישיבה ואלו גדולים ראויים הם לישיבה ומיטמאין מדרס ועיקר הדברים כדעת ראשון:

מפץ אע"פ שאינו מן הכלים הנזכרים בתורה מיטמא הוא טומאת מדרס הואיל וראוי לשכיבה וכן מיטמא באהל המת מקל וחומר הנזכר כאן או מגזירה שוה הנזכרת בשני של בבא קמא: