מאירי על שבת קל

הוזכר עוד באבוה דשמואל שהיה עושה לבנותיו מקואות בימי ניסן ומחצלות בימי תשרי ופרשו הטעם במקואות בימי ניסן שמא ירבו נוטפים על הזוחלים והוו להו שאובים כלומר היה חושש שזה שנתרבה הנהר עד שהוא מלא על גדותיו הוא מפני הגשמים והשלגים שנתפשרו סמוך לסוף ימי הגשמים ומי הגשמים אין מטהרין אלא באשבורן ר"ל במקום עמוק שהמים עומדים נקוים לשם כדין מקוה אבל הנובעים מטהרים אף כשהם נוזלים והולכים והיה חושש שמא מים אלו שהם טובלות בהן רובן מי גשמים ואין מטהרים בזחילה ומפני כך היה עושה להם מקואות בבתיהם של מים מכונסים או סמוך לנהר וממשיך לתוכם מי הנהר והוא שאמרו מיטרא במערבא סהדא רבא פרת כלומר שכשהוא מתגדל הוא סימן שהגשמים שירדו במערב רבו עליו ושלא לטבול בו מחשש שמא רבו נוטפין על הזוחלין אבל בתשרי שכבר יבשו הנהרות ואין שם אלא מי המקור נמצאו מטהרין אף בזוחלין והיה מתירן לטבול שם והוא שאמרו אין המים מטהרים בזוחלים אלא מי פרת בימי תשרי אלא שהיה חושש שמא יש טיט בנהר במקום שהן טובלות בו וידבק ברגליהן ויחוץ בהם והיה פושט מחצלאות בתוך הנהר במקום טבילתן להיות הן מניחות רגליהן עליהן ויש דוחין פירוש זה לומר שמאחר שנכנסו במים ורגליהם לחים מן המים אין עוד שם חציצה וכמו שאמרו המטביל את הכלים מדיח ידיו תחלה במים ואח"כ לוקחם בידו ומטבילם ואין חיבור היד עם הכלי נקרא חציצה אחר שהודחה מתחלה וכן אמרו במסכת מקואות המטביל את המטה אע"פ שרגליה שוקעות בטיט עלתה לה טבילה מפני שרגליה מקדימין כלומר כבר נטבלו הרגלים במים קודם שהגיעו לטיט וכיון שנטבלו תחלה אין הטיט יכול להדבק לגמרי ברגל והמים נכנסין ביניהם ואע"פ שעד ששקעו בטיט לא נכנסה כל המטה במים ולא נגמרה טבילתה ומכאן אמרו במוחלט שהנדה אינה צריכה בטבילתה להגביה רגליה מן הקרקע שלא יהא דבר דבוק עם רגליה אלא שיש חולקים בה כמו שביארנו באחרון של נדה והם מפרשים בכאן שלא היה עושה כן אלא בשפת הנהר ששפת הנהר מרבה טיט תמיד וכבר נטנפו רגליהם קודם שיכנסו במים ויש נוטים לדעת שלישית שלא היה עושה כן אלא לצניעות שלא יראום העוברים אחר שהמים מועטין ואין יכולות להחביא עצמן עד צוארן במים כשיכנסו שם או שמא מתוך שיתביישו לא יטבלו כראוי:

ממה שכתבנו למדת שהנוטפים והם מי גשמים מטהרין באשבורן ולא בזוחלין והזוחלין והם מי המעיין והנהרות ושאר המקורות מטהרין בזוחלים ויש לך לפרש בה אף בזוחלין והוא הדין באשבורן ואף צורת השמועה מוכחת כן שאם לא כן לדעת המפרש במקואות אלו שהוא היה עושה אותן סמוך לנהר וממי הנהר שהיה ממשיך לתוכן הרי היה לו לחוש יותר שמא רבו זוחלים על הנוטפים וכן אמרו בסוף השמועה אין המים מטהרין בזוחלין אלא בימי תשרי משמע הא באשבורן כלן מטהרין ואף במקואות פירשו שמעין שהוא צר וחקקו ועשאו רחב מטהר באשבורן ואינו מטהר בזוחלין אא"כ במקום שהמים יכולים לילך שם מתחלה אלמא שאף מעין מטהר באשבורן וטעם הדבר שהנוטפין צריכין אנו בהם לארבעים סאה במקום אחד אבל מים חיים חיותם מחברם אף בזחילתן ואין צריכים במקום אחד ולא עוד אלא כל שהגוף עולה בהן יהו שם כמה שיהו כגון אם היה הטובל ננוס או שהיה מטביל את הכלי דיו שיעלה שם כל גופו מה שאין כן במקוה שהוא צריך ארבעים סאה אף להטבלת מחטין וכמו שאמרו המעין בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה ולא אמרו בכל שהוא אלא למחטים וצנורות או לאדם קטן אבל לאדם בינוני ולכלים גדולים אנו צריכין למים שכל גופו עולה בהם וכן אמרו בתורת כהנים מה ביאת שמשו כלו כאחת אף רחיצת גופו כלו כאחת ואף רבותינו הצרפתים הביאו ראיות לדעת זה אלא שאינן מוכרחות והוא והביאו ראיה מים שעשה שלמה שהיו המים מכונסים שם והיו באים לתוכה מן הים ואינו הכרח שאיפשר שמצד אחד היו נכנסים ומצד אחר היו יוצאים ונמצא שהם זוחלים והוא שאמרו בירושלמי שרגלי השוורים היו פחותים כמוציא רמון ונמצא המים באים דרך הים מלמעלה והיו יוצאין דרך רגלי השוורים וכן הביאו הם ראיה ממה ששנינו ביומא פרק ממונה חמשה טבילות ועשרה קדושין טובל כהן גדול בו ביום וכלן בקדש בבית הפרוה ופירשו שם על גג בית הפרוה היה ומעין עיטם היה בא ומ"מ אף בזו אפשר שמצד א' נכנסין ומצד אחר יוצאין אלא שראיות שכבר כתבנו מספיקו' א"כ מה ששנינו במקואות הזוחלים במעיין והנוטפים במקוה פירושו הזוחלין הותרו במעין ואין צריך לומר האשבורן והנוטפים במקוה ר"ל באשבורן אבל לא בזחילה ויש גורסין הזוחלין כמעין והנוטפין כמקוה ר"ל שהנמשכים מן המעיין דרך זחילה הרי הן כגוף המעיין לטהר בכל שהן והנוטפין אפי' ניטפו מן המעיין הואיל ואין נזחלין הרי הן כמקוה ואין צריך לומר מי גשמים:

ממה שכתבנו אתה למד שכל שנתערבו זוחלין בנוטפים אם רבו זוחלים ר"ל של מקור דינו כמעיין לטהר בכל שהוא ובזחילה ואם רבו נוטפים מטהרים כנוטפים בארבעים סאה ובאשבורן והוא שאמר שמא ירבו נוטפים על הזוחלים ויש שואלים ומה אנו צריכים לרוב ליפסל בזחילה והלא אף במחצה על מחצה נפסלו מטהרת זחילה שהרי בבחירתא שנינו העיד ר' צדוק על הזוחלים שרבו על הנוטפים שכשרים ר"ל לטהר בזחילה אלמא מחצה על מחצה נפסלו ושמא לאו דוקא שמא ירבו אלא לרוחא דמילתא אמרה כן ומ"מ מחצה על מחצה נפסלו וגדולי המפרשים תרצו שלא נאמר פסול מחצה על מחצה אלא לענין זבים ומצורעים וקדוש מי חטאת שהם צריכים למים חיים אבל לענין אשבורן אפי' מחצה על מחצה אין אנו צריכים אשבורן:

ויש שואלין כלך לדרך זו ואפי' רבו נוטפים מפני מה נפסלו מלטהר בזחילה ויתבטל ראשון ראשון כמו שאמרו במערה יין נסך מחבית לבור שאפי' כל היום כלו ראשון ראשון בטל ושאלה זו נתפשטה אף בכלאים מפני מה נאסרו בתוספת מאתים וכן מה שאמרו בנדרים פרק ירק בבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית שאם רבו גדוליו על עיקרו מותר והם שואלים בה אמאי נימא קמא קמא בטיל ומקצת חכמי תוספות תירצו שם שהבצל וכן הכלאים הואיל ווסתן ליגדל בכך מעט אין אומרים בהם קמא קמא בטיל וכן הדין והתירוץ בעצמו בנוטפים על הזוחלים ואין בהם דמיון ליין נסך וקצת חכמי צרפת תירצו שלא נאמר ביין קמא קמא בטיל אלא בדרך פסיקה שכשעירה מעט ומשך ידו נתבטל וכן בכל מה שעירה שם מעט מעט אבל בצל וכלאים שמשהתחיל הגידול לא נפסק אין לומר ראשון ראשון בטל ואף נוטפים על הזוחלים שמא בלא הפסק רבו ומ"מ יש אומרין ביין נסך שאף בלא פסיקה כן כמו שיתבאר במקומו אלא שזו שבכאן יש מתרצה שבדבר הבא בידי שמים אין אומרים קמא קמא בטיל הואיל ואין בידו לעכב שלא ירדו:

מאחר שכל נהר שיש לחוש בו לרבוי נוטפים אתה פוסלו מלטהר בזחילה יש לשאול היאך נתפשט המנהג לטבול בנהרות אף בימי ניסן ואף לאחר ריבוי גשמים עד שמתוך המנהג פסקו קצת רבותינו הצרפתים שאין חוששין בנהר לרבוי נוטפין והלכה כשמואל שאמר בנדרים פרק אין בין המודר נהרא מכיפיה מיבריך כלומר ממקורו הוא מתגדל ולא ממי הגשמים כמו שאמרו אין לך טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחים ומותר לטבול בנהר אף ביום הגשם עצמו שאע"פ שנראה לעין שמתרבה מן הגשמים מ"מ ממקומו הוא מתגדל יותר ומסתייעים ממה שאמרו בבכורות ר' מאיר אומר יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך ואין זה סעד כלל חדא שרב ושמואל הלכה כרב ועוד שלא נסתייעו שם דברי שמואל אלא מדר' מאיר והרי רבנן אמרו פרת שמו ומתוך כך כתבו חכמי האחרונים שלא חששו בכך אלא בפרת שהוא רבה על ידי גשמים הרבה מחמת שהרבה מורדות של הרים ניגרים לתוכו וכן שבעצירת גשמים מימיו מכזבים וכמו שאמרו בספרי נהר פרת שכלה והולך כמגריפה ר"ל כשמגיע לבבל הוא כלה שם בימי הקיץ אבל שאר נהרות אין חוששים להם אלא יום או יומים לאחר הגשמים ומ"מ אף הם כתבו דוקא בנהרות הגדולים אבל נהרות קטנים שיבשים תמיד ולפעמים מושכים מים הרבה על ידי גשמים או הפשרת שלגים שאין טובלין בהם עד שתכלה הפשרת השלגים והוא שאמרו המים המכזבים פסולים ואלו הם המכזבים פעם אחת בשבוע אבל המכזבין בפולמוסיאות ובשני בצורת כשרים ויש חוששין בכל נהר עד שיתברר מעין שלו כמה הוא ואיזה מקום המשכתו בין בימות החמה בין בימות הגשמים ובנמשכים לדעת זה הקלו אחרים לומר שלא נאמר כן אלא בטובלת בשפת נהר מקום שלא היה זוחל בו מתחלה אבל באמצע שכבר היו המים נזחלים בו מתחלה מותר אף בשעת הגשמים ולא יראה כן שאף שם איפשר שרבו הנוטפין ומ"מ גדולי המפרשים נוטים לדעת זו ר"ל לפסול בכל נהרות המכחדים ונפסקים ממקום פסיקתם ולמטה אע"פ שמושכין הרבה ע"י גשמים וכן פסקו בכל נהרות שבעולם הואיל ומתמעטים ואין עושים ידים אילך ואילך אלא שהולכים דרך מהלך האמצעי ובימות הגשמים מתפשטים ועושין זרועות לכאן ולכאן שאותם הזרועות והנחלים יש להם דין מעיין העומד הואיל ובימות החמה נפסקים לגמרי וראייתם ממה ששנינו מעין המושך כנדל וכו' ר"ל דוקא שהוא מושך מעט אבל אם נפסק לגמרי ממקום שנפסק ולמטה דינו כמעיין העומד ונמצא שאין מעיין מטהר בזוחלים אלא עד מקום זחילתו הראשונה:

מערמת אשה ופורפת על האגוז כדי להוציאה לבנה קטן להאכילה לו ברה"ר ויש חולקים להחמיר ויש מקילין באגוז אחד ומחמירין ביותר מאחד מפני שהערמתה ניכרת בכך ובדליקה מיהו מערימין ומוציאין מן הבית דרך מלבוש לובש כל מה שהוא יכול ללבוש ומתעטף בכל שהוא יכול להתעטף כמו שיתבאר אלו שמחמירים לאסור הערמת פריפה הוא מפני שאין זה צרך מלבוש אצלה ואוסרין מכאן להביא מלבוש לאחר אפי' בדרך מלבוש גמור הואיל ואינו לובשו לצרכו אלא להביאו לאחר ואפי' פשט הוא מבגדיו עד שמלבוש זה צריך לו שהרי בזו סותרת היא פריפתה הראשונה ופורפת מתחלה על האגוז ואין הדברים נראים ואף אם תמצא לומר להחמיר בהערמת פריפה אין הערמת המלבוש דומה לה שאין הפריפה מלבוש אלא מכשירי מלבוש:

המשנה השביעית הקטע יוצא בקב שלו דברי ר' יוסי ור' מאיר אוסר אם יש לו בית קבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאים מדרס יוצאין בהן בשבת ונכנסין בהן לעזרה כסוי סמוכות שלו טמאות מדרס אין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה לוקטמין טהורין ואין יוצאין בהן אמר הר"ם פי' בית קבול כתיתין ענינו שיהא באותו עץ שהוא קב הקיטע גומא שיכנסו בה קצוות הבשר שיבש ונשאר יוצא לחוץ ממי שקטעו ידו או רגלו ולא כונו החתך ואמרו טמא ענינו שהוא מקבל טומאה אפי' טומאת שרץ לפי שהוא כלי קבול כאשר נבאר במסכת כלים טומאת מדרס הוא כי כל מה שהוא ראוי למשכב ומושב כשנתן כובד הזב עליו טמא ואפי' יהיה בין הזב ובין המושב דברים בינוניים מאבנים וכיוצא בו ועוד התבאר זאת הטומאה משלם במסכת זבים ולפי שזכר הקב והוא הרגל שיעשה הקטע וזכר מסעדיו שהוא מותר לצאת בהן בשבת לפי שהן קיימות וחזקות ושיכול להכנס בהם לעזרה ואינו דרך בזיון כמו הסנדל והמנעל שהוא אסור להכנס בהן בהר הבית כלו כאשר ביארנו בסוף ברכות דבר גם כן על סמוכות של כסא אי זה כסא שיהיה ואמר שהן מקבלות טומאה ומצורות אלו המסעדים שהם ידועים אצלם יודע מאי זה טעם לא יצא בהם בשבת והוא לרוב התפרקם מן הרגל וההולך בהן כאלו הוא מוליכן או גוררן אנקטמין כמו מנעל מעץ ולפי שאינם ראויים למשכב ומושב ולא תקל ההליכה בהן אין מקבלין טומאת מדרס ועוד יתבארו אלו העקרים כלם במסכת כלים והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי המשנה השביעית והכוונה בה ככונת מה שלפניה והוא שאמר הקיטע יוצא בקב שלו ר"ל קיטע והוא שנקטעה רגלו הא' יוצא בקב שלו והוא שעושים לו צורת רגל וחוקקין בו מעט כדי להניח ראש שוקו בתוכו וקושרו עם השוק דברי ר' מאיר מפני שהוא סובר שסנדל של עץ קרוי מנעל והרי הוא מנעל אצלו כשאר מנעלים אצל שאר בני אדם ור' יוסי אוסר מפני שהוא סובר שאין זה מנעל ואינו אצלו אלא משאוי זו היא שטתינו בטעם ר' מאיר ור' יוסי והראיה ממה שאמרו ביבמות חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשירה ואמרו שם מאן תנא ר' מאיר היא דאמר הקטע יוצא בקב שלו ומאחר שדמו אותה לחליצה וודאי חליצה אין הדבר תלוי בה אלא במה שקרוי מנעל ובמה שאינו קרוי מנעל אלמא אף בזו כן וכן אמרו בגמ' סנדל של סיידין אשה חולצת בה ויוצאין בו בשבת דברי ר' עקיבא ולא הודו לו והתניא והודו לו ומתרץ מאן הודו ר' מאיר ומאן לא הודו ר' יוסי ואנו מפרשים שלא הודה ר' יוסי לא בחליצה ולא בשבת ומפני שאינו מנעל ונמצא שבחליצה אין כאן מנעל ובשבת הרי הוא משאוי ומ"מ יש מקשין שהרי באחרון של יומא אמרו רב יהודה נפיק בדחיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא נפיק בדבילי והוא סנדל של קש ויש גורסי' בדיקולי והוא סנדל העשוי מנסרים של דקל וטעם כלם מפני שאינו מנעל והקשה והא תנן הקיטע יוצא בקב שלו ור' יוסי אוסר ותני עלה ושוים שאין יוצא בה ביום הכפרים כלומר אלמא אע"ג דלאו מנעל הוא לר' יוסי אוסר הוא ביום הכפרים והני נמי אע"ג דלאו מנעל נינהו ליתסרו ותירץ התם בדאית ביה כתיתין ומשום תענוג וחזר והקשה ותענוג בלאו מנעל מי אסיר והא רבא כריך סודרא עילויה ונפיק אלא אמר רבא קב הקיטע לדברי הכל מנעל הוא ובשבת היינו טעמייהו מר סבר גזרינן דילמא משתמיט ואתי לאתויי ומר סבר לא גזרינן עד שמתוך כך מפרשים משנה זו באוקמתא דהתם ומה שאמרו כאן לא הודו לו לענין יציאה בשבת ומשום דילמא משתמיט הא לענין חליצה מנעל הוא וכשירה ומ"מ עדיין קשה להם סוגיא של יבמות והם דוחים אותה מפני זו ועיקר הדברים שלא נאמר שם לדברי הכל מנעל הוא אלא לגבי יום הכפרים מפני שכל שהוא של עץ מגין הוא כעור ואף יותר ממנו אבל לשאר דברים אינו מנעל לדעת ר' יוסי שהלכה כמותו והוא שפסקנו במקומו בסנדל של עץ שחליצתו פסולה אלא א"כ מחופה עור וא"ת ביום הכפרים שעם חיטני והוצי אם אינם מנעל יאסרו משום משאוי שהרי עירוב הוצאה ליום הכפרים כשבת פירשו בה שלא הותרו אלא בחצר וכן כתבו גדולי המפרשים שם באנפליא של בגד העשויה כתבנית מנעל שמאחר שאין לה שם מנעל לא הותרה אלא בתוך ביתו ובחצרו וביבמות פרק חליצה אמרו אבל מטייל הוא ביום הכפרים באנפליא בתוך ביתו אלמא שברה"ר אסור אע"פ שכתבנו שכל שנאסר ברה"ר נאסר בחצר חוץ מכבול ופיאה ופי' שבאלו הקלו הואיל ובחצר עצמו אין התירו פשוט לכל וע"י שאלה לחכם הוא שמתירין לו ואף החכם מזכיר לו את איסורו בשעת התירו ולא יבא לידי העברה ברה"ר ויש מתרצים שלא נאמרה אלא כדרך מלבוש ואם נתיר בחצר לא יהיו נותנים על לבם חשש גזירה זו ויצאו לרה"ר ויש לחוש בה דילמא שליף אבל מה שהותרו אלו בחצרו ענינם שלא כדרך מלבוש ועיקר הדברים שאף ברה"ר הותרו שכל אלו דרך מלבוש הם כמנעל גמור ואין בהם חשש דילמא שליף וכן הדין באנפליא של בגד שכל שאינו מנעל והיא דרך מלבוש מותר ונשוב לענין המשנה והוא שהלכה כרבי יוסי ואינו יוצא בקב שלו ומ"מ יתבאר ביבמות שכל שחפהו עור מנעל הוא ולדעתנו במחפה עור מיהא יוצא:

ונתגלגל מענין זה לענין אחר והוא שאם יש לו בית קיבול כתיתין ר"ל שחקק בו כל כך שיש בו בכדי להניח שם בגדים רכים ומכין להניח ראש שוקו עליהם טמא ר"ל שמקבל טומאה ולא סוף דבר טומאת מגע כגון טומאת מת או שרץ אלא אף טומאת מדרס שהרי כל גופו נשען עליהם שאינו קרוי עוד פשוטי כלי עץ הא אם אין לו אלא בית קיבול שוקו אין זה בית קיבול לגלגל עליו טומאה דדומיא דשק בעינן והוא שיהא בית קיבולו עשוי ליטלטל מה שבתוכו על ידו ואין השוק מיטלטל אגב הקב:

סמוכות שלו ר"ל שהוא קיטע בשתי רגליו והוא מהלך על ארכובותיו ושוקיו נגררים אחר הארכובות בגרירת קרקע ועושה סמוכות של עור לשוקיו ולארכובותיו ואמר עליהם שהם טמאות מדרס אם הוא זב שהרי לסמיכת כל גופו הם עשויות מה שאין כן בקב שאחר שאינו קיטע אלא ברגלו אחת אין כל גופו נשען עליו ויוצאין בהן בשבת שזהו תכשיט של שוק וארכובה והרי הוא אצל ארכובה של זה כמנעל ברגל אצל שאר בני אדם ונכנסין בהם לעזרה ואע"פ שאמרו לא יכנס אדם להר הבית במנעלו אין אלו מנעל והרי הוא כשאר בגדיו:

כסא סמוכות שלו טמאין וכו' פי' יש קיטע שגידי שוקיו כווצים ויבישים ואינו יכול לילך אף על ארכובותיו ועושין לו כמין כסא נמוך ונותן עגבותיו לתוכו וקושרן עמו ויש לו כמין שני ספסלים קטנים בשתי ידיו שנשען עליהם ודוחף עצמו בהם ר"ל שעוקר גופו עם הכסא מן הארץ בסמיכות הספסלים וגורר עצמו מעט מעט למקום שרוצה לילך ויש שם מלבד אלו סמוכות לרגליו שהם חוץ לכסא תלוים באויר ואינן מגיעין לארץ אלא שפעמים כשהוא עולה במקום גבוה כשנשען ועוקר עצמו נשען גם על רגליו והוא צריך להם לסמוכות של עור בנעיצת רגליו על הקרקע ועל אותם הסמוכות הוא אומר שטמאות מדרס שהרי כל שנשען על רגליו כל גופו הוא נשען ואין יוצאין בהם בשבת שמאחר שרגליו תלויות ועומדות פעמים שאינו מרגיש והם נשלפות ויבא להביאם וכן שאיפשר בזולתם על ידי הדחק ואין נכנסין עמהם בעזרה שהרי מנעל גמור הוא והכסא עצמו הסכימו כל הגאונים שהוא מותר לצאת בו וכן הספסלים ולא הוצרך להזכירם שהרי אין יכול לילך בכסא בלא ספסלים ומכאן התירו רבותי' הצרפתים באדם חגר או שנכוצו גידי שוקיו לילך ברה"ר ולסמוך במקלו הואיל ואין יכול לילך בזולתו שהמקל הוא כדמות הספסלים ואפי' לא נקשר עמו שאין לחוש להשמטה אחר שאין יכול לילך בזולתו ומ"מ זקנים ההולכים במקלות מחמת זקנה אסור לצאת בהם בשבת שאין זה לצורך הלוך גמור אלא ליפותו וכן התירו בבני אדם הנחבשים לצאת בזיקים וכבלי ברזל שכל שנעשה לשמירה אינו משאוי ולשליפה אין לחוש שהרי נזהרים הם בכך ויש חולקים באלו ואין דבריהם נראים והסומא כבר ביארנו בתלמוד ביצה שאף בי"ט אינו יוצא בו ואין צריך לומר בשבת:

לוקטמין ופי' בגמ' חמרא דאכפא וביאורו חמור הנישא בכתפים ובלעז קבא"ל פוש"ט והוא דמות חמור של עץ חלול ותולה בו מיני צבעונין ומרכיבו על כתפו והוא עומד בתוכו ומניעו ושוחק בו לפני רבים בשוק טהורים שאין לו תורת כלי ואין יוצאים בו בשבת שאין בו שום צורך והרי הוא משאוי:

זהו ביאור המשנה ולענין קב הקיטע הלכה כר' יוסי ושאר הדברים שם הלכה הם ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: