מאירי על שבת קיח

כלילא הנזכרת כאן הוא תכשיט עשוי טסים טסים של כסף או זהב רצופים על חוט אחד או קבועים על מטלית המונח על פדחת האשה מאזן לאזן וי"מ עטרה המונחת על הראש ומותרת האשה לנושאה ולא סוף דבר בקבועים על מטלית והוא הנקרא כאן דארוקתא אלא אפי' ברצופות על גבי חוט ר"ל שהם נקובות ומכניסין בהם חוט להעמידן והוא הנקרא כאן דאניסכא ומכאן התירו רבים לצאת בטסי כסף וזהב התקועים ברצועה אע"פ שמפוזרים לכאן ולכאן וי"מ דאניסכא שכלה טס אחד של כסף מלשון נסכא ודארוקתא רצועה מצויירת בזהב ובמרגליות ומתוך שהנסכא חשובה יותר חששו בה לשלפא ומחויא יותר מן האחרת ולענין פסק אף של נסכא מותרת ומטעם שמתוך שאין דרכן של אלו אלא בחשובות אין בחשובה חשש שליפה ויש פוסקי' לאסור בניסכא ולהתיר בארוקתא:

עיר של זהב כבר ביארנו במשנה שאסורה אשה לצאת בה לכתחילה ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שמאחר שפסקנו בכלילא שהיא מותרת ונתפרש הטעם בגמ' משום דאשה חשובה לא שלפא ומחויא וראינו טעם זה בעצמו שהוזכר בעיר של זהב לדעת ר' אלעזר בסוגיא זו ראוי לפסוק בו ג"כ להתיר לכתחילה ואין הדברים נראין שמ"מ לדעת חכמים אין עיר של זהב חשובה כ"כ עד שתהא מיוחדת לחשובה שבנשים ככלילא:

קמרא הוא תכשיט של איש והוא אזור שבמתנים כעין אבנט אלא שאינו נכנס בשוצי המכנסים אלא שאדם כורך בגד על פניו וחוגר עליו והוא עשוי בטסים של כסף או זהב מהם באניסכא ומהם בארוקתא על הדרך האמור בכלילא ומותר לצאת בו בשבת בין באניסכא בין בארוקתא אם מן הטעם שהזכרנו בכלילא או שמא מתוך שהיא במקום צנוע אין שם חשש שליפה אם מצד שאין ראוי לחוש לשליפה אלא באשה על הדרך שהזכרנו לקצת מפרשים וכן אבנט של מלכים וטלית מוזהבת מותר לצאת בו שהרי אבנט של מלכים הוא כקמרא העשוי באניסכא וטלית המוזהבת הוא העשוי בארוקתא אבל אסור לצאת בשני אבנטים או באבנט וקמרא וכמ"ש כאן תרי הימייני ודאי אסירי מתוך שאין דרך אלא באחד נמצא השני לו משאוי ויש גורסין ודאי שארו וכן נראה שכל שהותר אין ליתן בו את הדבר לשיעורין ולפעמים הוא צריך להם לפי תכונת המלבושים ואע"פ שבפרק כתבי הקדש ק"כ א' מנו במנין הבגדים חגור שבמתניו ולא מנו אלא אחד טעם הדבר שלא מנה אלא מה שדרך רוב בני אדם בו ומ"מ רוב גאונים אוסרים עד שמכאן אסרו רבים לנעול שני מנעלים ברגלו ע"ד שעושים קצת בני אדם להציל מן הטיט ואין טענה מהיתר סנדל שאינו מסומר שזה תכשיט גמור ודרכו בכך:

אזור של עור רחב והוא הנקרא ריסוקא ונראה לי שקרוי כך מפני שהוא עשוי למי שנתרסקו אבריו להעמיד צלעותיו אם יש לו שנצים מכאן ומכאן ליקשר אלו באלו ולהתהדק סביבותיו יפה מותר לצאת בו ואם לאו אלא שמתחברים ראשיהם זה בזה אסור שמתוך רחבן אין קשרי הראשים מתחברים יפה והקשר ניתר מאליו ויבא להביאה ברה"ר:

טבעת שיש עליה חותם כבר ביארנו במשנה שאינו קרוי תכשיט אצל האשה ומ"מ לענין טומאה תכשיט הוא ומקבל טומאה שכל התכשיטין מקבלי טומאה הם כגון קטלאות ונזמים בין של אף בין של אזן וטבעות בין יש עליהם חותם בין שאין עליהם חותם:

טבעת של מתכת וחותמה של אלמוג טמאה היא של אלמוג וחותמה של מתכת טהורה שהכל הולך אחר הטבעת ופשוטי כלי מתכות מקבלין טומאה ולא פשוטי כלי עץ ואין אומרין בטבעת הלך אחר חותמו ואף החותם אינו מקבל טומאה אחר שהוא מחובר לעץ וטפל לו וכן העול אין הולכים אחר סמלונין אלא אחר העול שהוא מעמיד את סמלוניו וענין זה הוא שנוקבין שני נקבים בעול וביניהם כעובי ערף השור ותוחבים בהם שני יתדות פעמים של מתכת פעמים של עץ להיות רוחב צואר השור שקוע בין שני הסמלונין ואם היו הסמלונין של מתכת והעול של עץ אינו מקבל טומאה שהכל הולך אחר העול וכן הסולם אין הולכים בו אחר שליבותיו אלא אחר הסולם והוא עמודים הארוכים שמכאן ומכאן שהשליבות תקועות לתוכן והוא מעמידן וכן הקולב אין הולכים בו אחר מסמרותיו אלא אחר הקולב עצמו וענין זה הוא כמין עמוד רחב שמסמרים הרבה קבועים בו והחנוני מעמידו לפני חלון חנותו ותולה באותן המסמרים אבנטים ורצועות לימכר וכל שהקולב של עץ אין כאן טומאת מסמרים כלל וכן העדשה והם מאזנים גדולות העשויות לשקול בהם צמר ושעוה ושאר דברים אין אומרין לילך בו אחר שלשלותיו שהם תלויות בהם עם הקנה עד שאם הן של מתכת שיהו מקבלות טומאה אלא אחר העדשה עצמה ר"ל גוף המאזנים עצמן ונקראת עדשה על שם העגול וי"מ הקנה הארוך שהשלשלאות תלויות בה משני קצותיה: