מאירי על שבת קטו

דרכן היה בימי רבותינו שהיו בעלי בתים מניחים חותם לעבדיהם כסימן שלהם כדי שיכירו רואיהם שהם של פלוני פעמים בצוארם פעמים על כסותם פעמים בשל טיט פעמים בשל מתכת אלא שפעמים היו להם מקצת עבדים כשרים היו חסים על קלונם ולא היו מניחין להם חותם ואעפ"כ לזמנים היו הם בעצמם מניחי' אותם בשעה שהיה להם עסק עם בעלי מכסים או בעלי טסקא וארנוניות כדי לפרסם שהם של פלוני אלם ולא יזדלזלו בעיניהם לגבות מהם במדה גדושה וכבר ידעת שכשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו מעתה כל שעושה העבד חותם זה מעצמו בין של טיט בין של מתכת בין בצוארו בין בכסותו אסור לצאת עמו פעמים שיראה קצת בני אדם שהוא מתבייש מהם ונוטלו עד שיעבור מהם ומביאו בידו אחר שאין לו אימת הרב בנטילתו הניח לו רבו אינו עשוי ליטלו משום בושת כלל שמא יודע לרבו ויאמר שהוא נטלו להראות שאינו עבד ומ"מ אם הוא של מתכת אסור לצאת עמו בין בצואר בין בכסות שמא יפול ממנו ומתוך שרבו מקפיד בו על המתכת יתירא ויביאנו ד' אמות ואם הוא של טיט שאין כאן חסות אם בכסותו אסור שמא יתירא שיהא רבו חושב עליו שהוא נטלו ויקפל טליתו על כתיפו עד שלא ירגיש הרב במקום החותם והיוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתפו חייב חטאת שאינה תכשיט אלא כשלובשה דרך מלבוש אבל אם היתה בצוארו מותר שאם תפול אין כאן חסות וליראת רבו אין כאן לו תקנה שאפי' יביאנה בידו אין כאן הוכחה של עבדות שאין הוכחה אלא או בצוארו או בבגדו על הכתף זהו הנראה לנו בפסק שמועה זו ולרוב פוסקים ראיתי שאין מחלקין בין עבד לנפשיה לעבד ליה רביה אלא בכסותו אסור בכלם ובצוארו מותר בשל טיט על כל פנים כתירוץ שבסוף הסוגיא ולא יראה לי כן:

עבד זה שאנו מצווים על שביתתו לא סוף דבר בקטן שהוא תלוי בדעתנו אלא אפי' בני דעת שעל דעת עצמם הם עושים מצות עשה עלינו לשמרם ולמנעם שנ' וינפש בן אמתך והגר:

עבד זה שהוטלה שמירתו עלינו גדולי המחברים כתבו בעבדים שמלו וטבלו לשם עבדו' אבל אותם שלא מלו וטבלו לשם עבדות אע"פ שקבלו עליהם ז' מצות מותרין לעשות מלאכה בפרהסיא בשבת לעצמן אפי' היה עבדו של ישראל אבל לרבו אינו עושה אפי' לא היה עבדו אם הוא שכירו ולקיטו של ישראל וגדולי המפרשים כתבו שאם מלו וטבלו לשם עבדות אין כאן חיוב שמיר' לרבו כלל אלא הרי הן בני עונשין לעצמם כנשים ולא הזהירה תורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא תאמר שבות בעלמא הוא כאמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין וכבר כתבנו מזה בשני של י"ט:

לא יצא העבד בזוג שבצוארו שמא יפסק ויחוס עליו ויביאנו אבל יוצא הוא בזוג שבכסותו ובלבד שיהא ארוג על הבגד שכל שהוא אריג לא גזרו עליו כמו שביארנו אבל בהמה לא תצא בחותם לא בצוארה ולא בכסותה אפי' הוא אריג שאין זה תכשיט אצלה והרי הוא משאוי וכן לא תצא בזוג לא בצוארה ולא בכסותה ואפי' פקוק שאין בה השמעת קול מפני שנראה כמי שמוליכין אותה למכור כמו שביארנו:

כלי גללים ר"ל של צפיעי בקר וכלי אבנים וכלי אדמה אין מקבלים טומאה כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים בין פשוטיהם בין מקבליהם וכלי אדמה אלו פירושן בשלא נצרפו בכבשן הא אם ניצרפו בכבשן הרי הן כלי חרש ואע"פ שברביעי של ביצה נראה שאף בשלא נצרפו טמאות יש להעמידן בנצרפו כמו שביארנו שם ומ"מ י"מ שכל שנתגבל עד שנראה לעשות כלי מקבל טומאה ואין כלי אדמה אצלם במגבל אלא בנטל צרור וחקקו וזו שבכאן ר"ל בחותם של טיט שאמרו עליו שאינו מקבל טומאה פירושו כשאינו מגובל ושמא תאמר א"כ מהו שדקדקו בכאן אלא אי אמרת בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלי טומאה והא תנן כלי אדמה וכו' והרי כלים שבמינן מקבלים טומאה כל שמתגבלים אפשר שסתם חותמות של טיט אינן מגבלין אלא שנוטלין מטיט של חוצות וחותמין ואינו קורא כלים דידהו אלא כגון זה שאינו מגובל:

חותם של עבד הן של כסותו הן של צוארו וכן חותם של בהמה הן של צואר הן של כסות כלן טהורים אין לך חותם שמקבל טומאה אלא חותם של מתכת שחותמין בו לבד: