מאירי על סנהדרין צז

כבר ביארנו שיש רשות למלך להרוג כל המורד בו והעובר על מצותו או כל מי שדינין שלו מסכימים להרגו אע"פ שאין בדין תורה כן שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכו' ומ"מ הרוגי מלכות קרוביהם מתאבלים כמו שיתבאר בברייתא של אבל רבתי ואין מונעין מהם לכל דבר ונקברים בקברי אבותיהם וממונם למלך אבל הרוגי בית דין כבר ביארנו שאין מתאבלין עליהם וממונם ליורשיהם ומ"מ יראה שלא נאמר בהרוגי מלכות להיות ממונו למלך אלא במורד בלבד אבל בעבירה שלא המיתו עליה בית דין אם מצד שאין שם התראה או שאין שם ראיה ברורה או שונא שהרג בשנאה או ששכר גוי להרגו או שכפתו והניחו לפני ארי והרבה סיבות שאע"פ שאין שם מיתת בית דין מרשות המלך להרוג לתקון העולם שאף בית דין יש להם רשות באלו להרוג בהוראת שעה כמו שהתבאר ממונם ליורשים וכל שבאה מצות המלכות לבטל תלמוד תורה של רבים ולא עשו אין זה בדין מרד כלל וגדולי המחברים כתבו כן אפילו בבטול גזירת מלך בשביל שמתעסק במצוה קלה ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו:

יבמה שהיא גדמת ר"ל שידיה חתוכות חולצה אפילו בשיניה ואפילו לכתחלה שהרי לא נאמר וחלצה בידה אלא וחלצה נעלו כמו שיתבאר במקומו:

הרודף אחר חבירו להרגו מצוה להציל את הנרדף ואפילו בנפשו של רודף וכן הרודף אחר הערוה חוץ מן הבהמה כמו שיתבאר ומ"מ כל שיכול להצילו באחד מאבריו של רודף יש לו לעשות כן ואם לא השתדל בכך והמית את הרודף הרי זה חייב מיתה אלא שאין בית דין ממיתין אותו אבל המלך רשאי להרגו וכן גואל הדם שלו:

ונשלם הפרק תהלה לאל: