מאירי על סנהדרין צה

כבר ידעת שהזב והזבה מטמאין טומאת מדרס והיא נקראת בלשון מקרא טומאת משכב ומרכב וענינה שכל כלי העשוי לשכיבה או לרכיבה או לישיבה אם עמד הזב עליהן או ישב או שכב או נתלה או נשען אפילו היה אותו כלי תחת האבן והזב ישב או נשען על האבן ולא נגע בכלי הרי הכלי טמא טומאת מדרס ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ואדם במגע ומשא אבל כלי שאינו עומד לישיבה או לשכיבה אינו מטמא מדרס שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלא שאם נגע בו הרי הוא ראשון לטומאה והיא הנקראת מגע מדרס ואם לא נגע בו טהור אלא שאם היה אדם למטה ממנו נעשה ראשון משום נושא זב ואם היה הזב למטה והכלים שאין ראויים למשכב ומושב עליו אע"פ שלא נגע בהם נעשים ראשון משום נישא של זב:

צעיף של ראש האשה הרי הוא מדברים הראויים למדרס שפעמים האשה יושבת עליו או משענת ראשה עליה נתנתו לכרוך בה ס"ת וכרכתו בו אחר שנטמאה מדרס פירשו גדולי הרבנים שפקעה טומאת מדרס ממנה בלא טבילה ואחרוניהם מפרשים על דבריהם דוקא ע"י מעשה כגון שחיבר בה חוטי זהב לכבוד ס"ת וכיוצא בזה שאל"כ הרי אין הכלים יוצאים מטומאתן במחשבה ואין אנו צריכים לכך שהכריכה על ס"ת מעשה הוא אבל טמא מגע מדרס ר"ל שנשארה בו טומאת מגע מדרס לידון כראשון לטמא אוכלין ומשקין שמטפחות הספרים אינן מיטמאין מדרס אבל מיטמאין במגע והלכך אם פרחה מכאן טומאה שאין יכולה לבא לא פרחה אותה שיכולה לבא וי"מ שאם נטמאה לא פקעה טומאתה על ידי מעשה שלא נאמר מחשבה ומעשה אלא בדבר שהמחשבה עושתו כלי נגמר והמעשה מחזירו לכלי שאינו נגמר אבל זה נגמר ועומד הוא ופירוש שמועה זו לדבריהם שעד שלא נתנה לספר מקבלת טומאת מדרס אבל משנתנה לספר אינה מקבלת עוד טומאת מדרס אבל מקבלת היא טומאת מגע כדין מטפחות הספרים שאין מצויירות שהמצויירות אינן מקבלין טומאה לעולם שציורן מעיד עליהם שלספר נעשו ולא לתשמיש אדם כלל כמו שיתבאר במקומו נתנה לספר שכתבנו פירושו נתינה וכריכה שהנתינה לבד אינו כלום שאין הזמנה מחדשת כלום ואף הכריכה בלא הזמנה אינה כלום שמא דרך מקרה הוא מעתה סודר שהזמינו לצור בו תפליו ועשה כן אסור אח"כ לצור בו מעות אבל הזמינו ולא צר בו או צר בו תפלין דרך ארעי ושלא בקבע בלא הזמנה אינו כלום ומותר לצור בו מעות אחר שנטלו התפילין משם:

כבר בארנו שקבר בנין שהוטל בו המת אסור בהנאה אע"פ שפינהו מ"מ אם עשאו לשם חי אפילו הטיל בו אח"כ מת ופינהו מותר בהנאה עשה כל הקבר לשם חי והוסיף בה דימוס של אבנים לשם מת וקברו אע"פ שפינהו אסור כולו בהנאה משום אותו תוספת ומ"מ אם היה מכיר התוספת חולצו והשאר מותר:

כל קבר שנאמר עליו שתופש מקום קברו אף לאחר פנויו לא סוף דבר במת גמור אלא אף בנפל יש לנפלים תפיסת הקבר לאסרו אף לאחר פינויו ויש שפירשו בשמועה זו שכל קבר שנאמר עליו שמותר לפנותו נוטל את המת שמצא ונוטל כל עפר תחוח שתחתיו ואח"כ חופר בבתולת קרקע שלש אצבעות וזו היא תפישת הקבר ואפילו לא היה שם אלא נפל יש לו תפישת הקבר וזה אינו כלל לענין פירוש הסוגיא לא לפי סוגיא זו ולא לפי סוגיא שבמקומה בתוספת אהילות י"מ תפישת הקבר האמורה לענין ארבע אמות של קבר שאסור לנושאי טהרות ולכהן מדברי סופרים ליכנס בתחום ארבע אמות שלו כמו שיתבאר במקומו ואמר שאף בנפלים כן ולענין פירוש מיהא לא יראה כן:

מותר המתים למתים ר"ל שאם גבו צדקה לצורך מתים עניים בסתם ואירע מת עני והותירו מגוביותם אע"פ שלא היתה דעתם אלא למת אחד כגון שזה דרכם לגבות לצורך מת אחד קודם שיארע שם מניחים המותר לצורך מתים אחרים אבל מותר המת כגון שגבו לצורך מת זה בפרט הרי המותר ליורשיו ואין אומרין להוציאו כלו בעניניו של זה אף בדברים שאין צריכין כגון דימוס על קברו וזילוף לפני מטתו מפני הריח אלא הרי הוא ליורשים שסתם הנותן לא למת אחר נותן אלא לזה וכל שלא הוצרך לזה כבר נעשה הפקר והיורש זכה בו שאף המת מטיל בסמוך למיתתו חלול שאלת צרכיו על היורש ומוחל מותרו אצלו:

מת שהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים בחמתם מצוה על אחרים להצילם במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אין מצילין אותן ר"ל במטה הנקברת עמו שמא יתחלפו בתכריכי המת הא מן הדין לא נאסרו שאין הזמנה עושה כלום ואף גזירה זו אינה אלא במה שדעת המניח להיות אותו דבר נקבר עמו הא כל שאין דעתו לכך אין נגיעת מטה אוסרת כלום: