מאירי על סנהדרין נט

מי שבא ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום ואין שומעין לו ואפילו העיד שבלשון הודאה אמר כן וכמוסר דברים אין היורשים שומעין לו עד שיצטרף עד אחד עמו ואע"פ שעד אחד נאמן באיסורין דוקא להקל אבל להחמיר לא שאם כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו בשדה הואיל והיה זה יכול ליטלן מעכשיו וליתנם לאותו שמעיד שהן שלו אם העיד שבלשון הודאה ומסירת דברים אמרה נאמן ואם כמערים אינו כלום בנים שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דברים קיימין ואם כמערים כגון שהיה מתירא עליהם שמא יטלום או שיחזיקוהו בעשיר ויוסיפו בהוצאותיו אין זה כלום היו יודעין באביהם שהניח מעות של מעשר שני ולא ידעו היכן והיו מצטערים על כך בא להם בדמיון החלום שכך וכך הם ובמקום פלוני הם והלך ומצא אין זה כלום והרי הוא יכול להוציאן במקומו כשאר נכסיו שפעלת המדמה אע"פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמה ואין חוששין לו עד שיתברר:

כבר ביארנו במשנה שכל שגמרו את דינם מכניסין אותם וגדול שבדיינין אומר להם איש פלוני אתה זכאי וכו' ושאין לאחד מהם לומר אני הייתי מזכה אלא שחברי רבו עלי הכל כמו שביארנו במשנה הוצרכו לכתוב בזה פסק דין כגון ששאל אחד מהם כן כותבין אנו בית דין הוזקקנו על ענין פלוני ופלוני וכו' שבאו לפנינו וטענו כך וכך ונשאנו ונתננו בדבר וכו' עד שמתוך דברינו נזדכה פלוני ונתחייב פלוני ליתן לו כך וכך ואין מזכירין שם המזכין ושם המחייבין ושלשתם חותמין ובתלמוד המערב אמרו אמר ר' יוחנן השנים המזכין כופין את המחייב לכתוב זכאי והוא הדין בהפך וכל שטעו בדינם על צד שיהו חייבין לשלם כגון שנעשה מעשה על פי הגמר דין ואי אפשר להחזיר אתה צריך לידע האיך הדין בזה שבטל במעוטו ועל כרחו נעשה אותו גמר דין ולפי סוגיא זו כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהשנים חייבין לשלם והשלישי פטור שהרי אומר להם אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמתון ומ"מ אף השנים אין משלמין כל הממון אלא שני החלקים שהרי הם אומרין לשלישי אי לאו דאת בהדן לחודן לא סליק דינא ונמצא הנדון מפסיד השליש אם אי אפשר להחזיר את הדין או שהלך האחר עם מעותיו:

כבר ביארנו במשנה שאין אנו צריכין שיעידו שני העדים כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין לו וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם הביא עד אחד ונשבע הנתבע על פיו ופטרוהו ואח"כ הוציא הלה עד שני שמחייבין את הנתבע והאחר נעשה חשוד על השבועה ומ"מ דוקא בשמעידים על מנה אחד אבל אם העידו זה על מנה אחד וזה על מנה שני אע"פ שהם מצטרפים לחייבו כמו שיתבאר בסמוך בזו הואיל ונשבע כבר נפטר מעדותו של ראשון ועד שני על מנה אחר הוא מעיד ולא סוף דבר בהלואה אחר הלואה אלא אף בהודאה אחר הודאה אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי כלומר שהדבר ספק ושמא כך הוא אבל כל שהעידו על מנה אחד אפילו נשבע על פי האחד מחייבין אותו על פי השני שנצטרף עמו ויש ראיה לזה ממה שאמרו בכתובות כ"ו א' דאתא חד סהדא ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו תרי דאמרי בן גרושה וכו' ואחתיניה והדר אתא חד ואמר דלאו בן גרושה הוא ואסקיניה ואע"פ שמשבאו שנים נתבטל עדותו של ראשון לכשיבא השני הוא חוזר וניעור ומצטרף עמו:

כשם שבהגדה אין אנו צריכין שיעידו שניהם כאחד כך בראיית הדבר שהם מעידים עליו אין אנו צריכים שיראו שניהם כאחד אלא אפילו העיד האחד שראה ענין זה ביום א' וזה העיד על אותו ענין בעצמו שראהו ביום ב' מצטרפין בדיני ממונות בין בהודאה אחר הודאה בין בהלואה אחר הלואה בין בהודאה אחר הלואה בין בהלואה אחר הודאה אלא שלדעת קצת מפרשים אין המדה שוה בכל אלו שבהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה אתה מפרשה אף בשאין התובע תובע אלא מנה אחד ומביא עד אחד שהודה לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' וכן שמביא עד אחד שהלוהו לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' ואין כאן הכחשה משני לראשון כלל שאם שניהם בהודאה אפשר שהודה וחזר והודה אותו מנה בעצמו ואם ראשון בהלואה ושני בהודאה אפשר שהודה בפני שני מה שלוה בפני ראשון ואף זה י"מ דוקא בשאין תובע מזכיר זמן להלואתו או להודאתו אלא שטוען שמנה הלוה לו או שהודהו לו וזה כופר ומביא עד אחד על הלואה או הודאה שביום פלוני ואחר על הודאה או הלואה שביום אחר שאלו תבע הוא על הלואה שביום פלוני ואין לו אלא עד אחד על הלואה שבאותו היום האיך יתחייב על עד שבהלואה אחרת והוא אינו תובעה והרי טוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מן השעורים אלא בשאין התובע מזכיר זמן בתביעתו ומתוך כך בהודאה אחר הודאה או בהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא שבהלואה אחר הלואה או אחר הודאה אף בשאינו מזכיר זמן להלואתו הרי מ"מ הרי הוא אינו תובע אלא מנה אחד ומתוך דבריהם שנים הם והאיך מחייבין אותו אף באחד והרי על כל פנים הוא מודה שהאחד שקר שהראשון מעיד על הלואה שביום א' וזה על הלואה שביום ב' והרי זה אינו תובע אלא מנה והודאתו כמאה עדים וא"כ הכחשה יש כאן ומתוך כך פירשו חכמי הדורות שלפנינו בשני אלו שאין להם מקום אלא בשהוא תובעו שני מנים אחד מיום א' ואחד מיום ב' והביא עד אחד מכל אחד מן המנים ומצטרפין לשלם מנה אחד אע"פ שאין עדותם בא על מנה אחד וכן במנה שחור ומנה לבן וכן בדמי יין ושמן הנזכרים בסוגיא ואחר שהוא תובע את שתיהן מצטרפין שהרי הכל בכלל התביעה:

וכן כתבו שעל המנה האחד נשבע שבועת מודה מקצת ולא מצד העד האחד שהרי חייבוהו ממון אלא ממה שאמר ר' חייא בראשון של מציעא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים על חמשים נותן חמשים ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ויש חולקין לפרשה אף בתביעת מנה לבד ולא עוד אלא שלדעתם אם תבעו מאתים על הדרך שהצענו הדבר מוכיח שעל שני מנים הם מעידין ואין מצטרפין והרי הוא גלה בתביעתו שהעדים מחולקים הם אבל כשאינו תובע אלא מנה אף בהלואה אחר הלואה אומרין ששניהם על מנה אחד הם מעידים אלא שאין מדקדקים ביום ההלואה ואין הדברים נראין שהרי מ"מ עדות המוכחשת בחקירות היא אלא שלא אמרו מוכחשת בחקירות ליבטל אלא בהכחשה גמורה על הדרך שיתבאר וזה שכתבו גדולי המפרשים בענין זה שכל הכחשה שאינה בעיקר הגורם לחייב הממון הן שההכחשה בין התובע והנתבע הן בין התובע והעדים הן בין העדים עצמן אינה הכחשה לדעת ר' יהושע שהלכה כמותו ומעתה הלואה אחר הלואה וכל חברותיה וכן מנה שחור ומנה לבן מצטרפין הואיל והם שוים בעיקר חיוב הממון וכעין מה שאמרו בבתרא נהי דאתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחוש אבל ביין ושמן שההכחשה בעיקר חיוב הממון אין מצטרפין אבל בדמי יין ודמי שמן הרי שניהם שוים בכל היין והשמן: