מאירי על סנהדרין נח

מי שהיו קורין אותו מגולגל בחובות והוא אומר האיך קורין אותי מגולגל כל כך ואיני חייב אלא לפלוני מנה ובא אותו פלוני ותבעו אותו מנה בעדות דבור זה אין זה כלום אדם עשוי לומר מה שאינו כדי שלא יחזיקוהו בעשיר ואע"פ שאמרה כאדם המוציא עצמו מחזקת גלגול מ"מ מכוין הוא להזכיר את החוב כדי שלא יחזיקוהו בדבורו כעשיר אפילו אמר לבניו בשעת מיתתו שלא כמצוה את בניו אלא כאדם המזהיר את בניו שיהו משתדלים להרויח שכך וכך אני חייב לפלוני ופלוני או שהוא מעני את עצמו אין זה כלום ואין מגבין אותם לא ממנו ולא מן היורשים שכן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ר"ל שלא להעמידם בחזקת שבעים ועשירים ומ"מ אם כמוסר דברים או כמצוה מחמת מיתה דבריו קיימין כמו שכתבנו באחרון של בתרא:

ראוי לך שתשאל מה בין טעם משטה אני בך לטעם אדם עשוי שלא להשביע את עצמו תדע שטענת משטה אני בך אמורה במודה בפני התובע אם על ידי טענתו שיאמר לו אתה היית משטה ותובע דבר שאינו ועניתי לפי דבריך אם אפילו שלא על ידי תביעתו הואיל ומודה בפניו על הדרך שביארנוה במסכת כתובות פרק הנושא ק"א ב' שאף הוא אומר כונתי היתה להתלוצץ בך ואלו אמר שלא להשביע את עצמי הודיתי אינו כלום שאין אדם מודה בתביעה מצד זה וכן אין אדם מודה בפני האחר מצד זה ומ"מ י"מ שכל שלא על ידי תביעה הוא מודה אין בו דין תורת השטאה ואותה של פרק הנושא הם מפרשים אותה על ידי תביעה וכל שעל ידי תביעה יש בו טענת השטאה אבל המודה מעצמו שלא בפני המלוה אין כאן דין משטה אני בך אלא שאפשר לו לפטור עצמו באדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואף בזו אם אמר לא היו דברים מעולם אין מוחזק כפרן ומ"מ גדולי המחברים כתבו דוקא כשאמרה דרך שיחה וכמערים אבל אם אמרה דרך הודאה ואחר אמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אא"כ יאמר אח"כ שלא להשביע את עצמי נתכוונתי:

שמא תאמר מה למדנו משמועה זו ר"ל מטענת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וכבר למדנוה ממשנתינו שאמרה הוא אמר לי אינו כלום וכמו שפירשנו במשנה יש אומרים שלמדנו בה שאע"פ שבטענת משטה אני בך אין פותחין לו מ"מ בטענה זו הואיל וההודאה היתה לפי תומו ושלא בפניו ועכשיו אינו יודע מה לומר אלא שאינו חייב פותחין לו וכן כתבוה גדולי הדורות שלפנינו ודברים של טעם הם ואף גדולי המחברין נראין מסכימים עליה כמו שנבאר למטה וי"א שלמדנו בה שאפילו אמר המודה לפי תומו לשני עדים שיהיו עדים על כך אינו כלום והכל עשה שלא להשביע ואין הדברים נראין שכל המזמין עדים על דבריו אין דעתו לחזור ומ"מ הם מביאין ראייה ממה שאמרו בתוספתא הודאת בעל דין כמאה עדים במה דברים אמורים בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור בו ופירשו בה בזמן שתבעו והודה ובאתם עדי וכמו שכתבנו ואף בזו אם הודה מעצמו יכול לחזור אלא שאחרים פירשו בה בזמן שתבעו והודה שאם לא טען משטה אני בך אין טוענין לו אבל אם הודה מעצמו יכול לחזור ואע"פ שלא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי טוענין לו או שאפשר לפרשה בשכיב מרע שאם הודה דרך תביעה אין בו דין משטה אני בך שאין אדם משטה בשעת מיתה אבל הודה מעצמו ושלא בפניו יכול לחזור מטעם אדם עשוי וכו' ומ"מ גדולי המפרשים מכריעין בה שאם הודה מעצמו ואמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור שהרי ראש התוספתא שתבעו והודה ודאי בשאמר להם אתם עדי ואעפ"כ אמרו בסופה שיכול לחזור:

כל שכתבנו בהודאה שצריכים אנו בה לאתם עדי כתבו גדולי המפרשים דוקא בשלא הוזמנו לעדות אבל אם הוזמנו לעדות הרי זה כמי שאמר אתם עדי וכן הדברים נראין אלא שיש מפקפקין בדבר בלא טעם:

מי שהודה בפני עד אחד ואמר לו אתה עדי וכשתבעו הוא אומר משטה אני בך או שכפר ואמר לא היו דברים מעולם י"א שאין בזה כלום לא לתשלומין אע"פ שהודה הואיל ואמר משטה אני בך ולא לשבועה אם כפר כשאר הלכות עד אחד ואע"פ שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייב שבועה דווקא כשכפר במה שאם היה מודה היה מתחייב אבל בזו הואיל ואף אם הודה עכשיו שהודה לו יכול לומר משטה הייתי בך אין כפירתו כלום כך כתבוה גדולי הראשונים שבקטלונייה והקשו לעצמם ממה שאמרו למטה הודאה אחר הודאה מצטרפין כלומר שאם אמר אחד ביום ראשון הודה לו בפני מנה והשני אמר ביום שני הודה לו בפני מנה מצטרפין ואם הודאה בעד אחד השטאה היא האיך מצטרפין ומ"מ הם משיבים לעצמם שמאחר שנצטרף לו עד שני יצא לו מכלל השטאה ואע"פ שקשה לומר אחר שבראשון היתה השטאה האיך חוזר וניעור בעדות האחר שמא אף יש כאן הוכח הואיל והודה שני פעמים בזה אחר זה ויש נמשכים להסכים לדעת זה אלא שמפרשים הודאה אחר הודאה מצטרפין בשכל אחד אומר ביום א' הודית בפני ובפני אחר שהלך לו למדינת הים ואע"פ שאמרו למטה באמר ליה בהאי מנה דאודויי קמך אודויי נמי קמי פלניא שהדבר מוכיח שאין שם אלא אחד לאו דוקא פלניא אלא קמי פלניא שישנו עכשיו בכאן ובפני אחר שהלך לו אבל כל שאמר בפני לבד הודיה אינו כלום ואין מצטרפין ואין שיטה זו השניה נראית כלל ומ"מ יש לשאול לשטה ראשונה הלואה אחר הודאה האיך מצטרפין שאם בהודאה אחר הודאה מצטרפין והדין נותן שמאחר שהודה שני פעמים יש כאן הוכח שאין כאן השטאה אבל בהלואה אחר הודאה אין לומר כן ומ"מ הם נסעדים במה שתירצו תחלה שכל שנצטרף אחד עם הראשון יצא מכלל השטאה ומ"מ חכמי הדורות חולקין לומר שכל שאמר אפילו לאחד אתה עדי הודאה היא ואם מודה בהודאה ר"ל שהודה בפניו חייב ואין יכול לומר משטה אני בך ואם כפר בהודאתו חייב בשבועה וכן עיקר שכל שמזמין אדם לעדות וכל שכן כשאומר לו שיהא עד בדבר אין כאן השטאה וכן כתבוה גדולי המחברים לפי תמם:

זה שאמרנו במודה מפי עצמו שיכול הוא לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי אם נאמרו הדברים כמוסר דבריו וכמצוה ומודיע להסיר תקלה ומכשול מביתו יראה שדבריו קיימין ומ"מ גדולי המחברים כתבו אף בזו שכך הוא לענין שאין טוענין לו אבל אם טען שומעין לו ויראה מדבריהם שכל שאמרה דרך שיחה וכמערים טוענין לו וכן כתבו שכל שהודה בפני שנים דרך הודאה אינו יכול לומר משטה אני בך שכל האומר דרך הודאה כאומר אתם עדי הוא ונראה לפרש דבריו שאמר להם דעו שאני חייב לפלוני וכו' שאם לא כן הרי סתר את דבריו ודברי כל השמועות או שמא הכל תלוי לפי סגנון הדברים והכל לפי ראות עיני הדיין וכבר כתבנו מזה באחרון של בתרא והוא שכתבו במקום אחר בדיני עדות שכל המודה בפני שנים דרך הודאה יש לזה אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או היו עלי עדים בין שאמר לוה בין שאמר מלוה ושתק לוה כמאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שצוה להם לכתוב שטר וחכמי פורווינצאה כתבו שאם אמר מלוה כתבו לי שטר ושתק לוה שכותבין:

כל שאנו מצריכין אתם עדי דווקא בהודאה אבל בראיית מעשה אין אנו צריכין לאתם עדי אלא כל שראו הרי הם מעידים והוא שאמרו בהדיא בשני של קדושין מ"ג א' אלא מעתה קדש את האשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי הכי נמי דלא הוו קדושין אלמא כל שבראיית מעשה אין צורך לאתם עדי ולא להזמנת עדות:

מי שהודה לחברו מנה ונתן לו משכון אין דין השטאה כלל ויראה לי אע"פ שאין המשכון שוה כנגד ההודאה ואפילו לשעתו אינו חוזר וכן כתבו הגאונים וכן כתבו שכל שמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי וכן כתבו שלא נאמר דין אתם עדי אלא במודה לחייב את עצמו אבל מודה לפטור את חבירו כיון שהודה בפני עדים נפטר ואין בה דין השטאה והם דברים הנראין ואי אתה צריך לומר שאם הודה בכתב ידו אינו צריך לומר אתם עדי אחר שהזקיק עצמו למעשה הודה בלא שום מעשה אפילו הודה שבשטר הוא חייב לו יכול לומר משטה אני בך וכל שכן הוא שהרי יכול לומר לו אם כך הוא אחוי שטרך וכן כתבנוה בכתובות פרק נושא:

זה שכתבנו עכשיו בשם הגאונים שהמודה בבית דין אין צריך לאתם עדי כתבו גדולי המחברים שהיחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שדן דיני ממונות ביחידי אין ההודאה שבפניו הודאה ואפילו היה סמוך אבל השלשה אפילו אינן סמוכין ואפילו הדיוטות ההודאה בפניהם קרויה הודאה בבית דין וכן הכופר בפניהם ובאו עדים הוחזק כפרן ואינו חוזר וטוען וכבר כתבנוהו בפרק ראשון:

כל שנגמר דינו בבית דין אחד לשלם ושלם מקצת על פי אותו הבית דין ואח"כ נתמנה בית דין אחר וראו מן הדין שלא כדין נתחייב ופטרוהו ממה שנשאר לשלם אין אומרין להחזיר מה שכבר נתן הואיל ולא נתברר טעותו של ראשון אע"פ ששיטת הענין מתפשטת כדברי השני ועל כיוצא בזה נאמר בתלמוד המערב מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נוטל על פי בית דין אתה נוטל ובפרק רביעי יתבארו הדברים בענינים אלו על איזה צד חוזר הדין ועל איזה צד אינו חוזר ומ"מ י"א אם אין דינו של שני מתפשט יותר מדינו של ראשון ואין בה ראיה גמורה לסתור את דינו אינו רשאי לסתור את דינו מדין חכם שאסר וכו' ולי נראה שכל שאחר מיתת חבירו אין בו דין חכם שאסר וכן כל שלא במקומו או שמא לא נאמר כן אלא באיסורין:

מי שהודה בפני שנים ובאתם עדי שהיא הודאה גמורה או שהודה מפי עצמו דרך הודאה על הדרך שבארנו אע"פ שהודאתו הודאה אין שנים אלו רשאין לכתוב לו שטר אא"כ אמר כתבו וחתמו ותנו לו ואף בזו י"א שצריך להמלך בו אלא שאין הדברים נראין הא מ"מ כל שלא אמר כתבו וחתמו אין כותבין נוח לו להיותה מלוה על פה שיהא נאמן בה לומר פרעתי ולא שתהא מלוה בשטר ואם קנו מידו כותבין אע"פ שלא אמר כתובו שסתם קנין לכתיבה עומד הודה בפני שלשה הואיל ואינם בית דין ידוע וקבוע לעיר אף זו אין כותבין שאין אלו אלא עדים בעלמא ולא סוף דבר בשהיו אותם השלשה יושבים במקרה אלא אפילו קבצם התובע ואפילו אמר היו עלי דיינין עד שיתחילו בענין במעשה הדיינין לקבוע להם מקום ולשלוח לנתבע אחר ששמעו מה שזה קובל עליו וכשבא לפניהם ומודה לפניהם הרי זו הודאה וכותבין אותה ויש חולקין לומר שכל שאמר המלוה היו עלי דיינים והיה שם הלוה והודה כותבין ונותנין ואע"פ שמר בר רב אשי הוא בעל הסברא הראשונה וכלל גדול בתלמוד כל שלא נאמר בתלמוד לית הלכתא כמר בר רב אשי הלכה כמותו חוץ ממיפך שבועה וחיובי הם גורסים בר ממיפך שבועה וחיורי ואודיתא אלא שגדולי הגאונים והפוסקים והמחברים פסקו כדעת ראשון:

זה שביארנו שאף בג' אין כותבין עד שיעשו מעשה בית דין כבר ביארנו הטעם שכל שאינו בית דין קבוע וידוע לכל אינו נקרא בית דין עד שיעשו מעשה בית דין ונמצא שאין כאן אלא עדות בעלמא וגדולי המחברים תלו הטעם שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם אחרת שהרי לא יהא נאמן לומר נתתי ונראה מדבריהם דוקא בשיצאו מלפניהם וחזר ואמר כתבו לי הודייתי הא בפניהם כותבין ויזהר הלה שלא יפרע אא"כ מחזיר הודייתו ולדעת זה צריך לשאול ואם כן אף בשעשו מעשה בית דין האיך לא נחוש לזו ולא עוד אלא שבפירוש אמרו בראשון של מציעא בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ומ"מ לעיקר הקושיא שבכאן יראה שאין להם לחוש לכך בבית דין קבוע שיש לו לידע שכל שנעשה בבית קבוע הרי הוא כנכתב ולא היה לו לפרוע אא"כ ידע שלא כתבו לו או שיכתוב שובר ולקושית ראשון שבמציעא יראה לומר שבאותה שמועה הואיל והוא כפר מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין אלא ליפרע ממנו מתוך כפירתו מכיון שנתחייב חזקה שיוצא ופורעו אבל בזו שהלוה מודה היה מתחלתו ולא בא שכנגדו לבית דין ליפרע ממנו אלא לעשות הודאתו קיימת שלא ישמט ממנה היום או מחר בטענת השטאה או בטענת פרעתי או לסיבה אחרת נמצא שכל עצמו אינו בא אלא לעשותה מלוה בשטר שלא לטעון עוד פרעתי ומתוך כך כותבין וגדולי המחברים פרשו שזו שבמציעא בשנים שבאו מאליהם לדין ומכיון שמאליו בא ויצא חייב חזקה עליו שנתן אבל זו שבכאן בשלא בא הנתבע עד ששלחו והביאוהו ומכיון שנעשה סרבן מעיקרו להתפייס עמו עד שהכריחוהו בית דין חזקה עליו שלא פרע וכותבין וי"מ לשיטה זו מה שנאמר כאן עד דקבעו דוכתא ושלחי ליה שהיה סרבן והוצרכו להביאו ויש מי שפירש באותה האמורה במציעא כתיבת אדרכתא על נכסי הלוה אבל כתיבה בשטר לעולם כותבין שכל שבבית דין מעשה שטר הוא:

עיקר הלואה אין כותבין אותה אא"כ קנו מידו או שיאמר כתבו וחתמו וזה שתפשה בכאן בהודאה ולא בהלואה מפני שהוצרך לומר בה בפני שלשה ובהלואה אין דרכו של אדם ללות בשלשה ולעשותם בית דין ואף במלוה אם אמר כתובו וחתומו בלא קנין כתבו גדולי המחברים שצריכין לימלך בו קודם שיכתבו ויתנו ואין הדברים נראין ולא נאמר אלא בתוספת כתובה שהיא מתנה כמו שיתבאר בחמישי של כתובות וכן כתבוה גדולי המפרשים:

כל מה שכתבנו במניעת כתיבה של הודאה לא נאמר אלא במטלטלין ואפילו היו בעין שהרי מ"מ מחסרי גוביינא הם אבל הודה לו בקרקע אפילו בפני שנים ואפילו לא קנו מידו אפילו לא אמר להם כתבו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש לכלום ומה שאמרו בחמישי של כתובות נ"ה א' אמר לעדים כתבו וחתומו והבו ליה לא קנו מיניה צריך לאמלוכי ביה בזו טעם הדבר מפני שבאותה שעה הוא בא להקנותו וראוי לחוש שמא חזר בו אבל זה שהוא מודה שהוא שלו אין השטר אלא גלוי מלתא בעלמא:

הודאה זו שבקרקע פירושה שהוא מודה שהיא שלו ואין אומרין שאם יכתובו תעשה מלוה שבשטר ואם יפסד הקרקע ביד המודה יגבנה ממשועבדיו שהרי שלו הוא וברשותו היא עומדת ואין על זה אחריות על פסידתו שמא תאמר נחוש שמא זה שהודה חוזר ולוקחה ממנו ואינו מדקדק לכתוב לו שטר עליה שמאחר שראהו בתביעתו שלא הוציא שטר ולא ראיה אלא שזכה מתוך הודאתו ולאחר זמן יוציא הלה שטר הודאתו ויגבה הקרקע ממנו שאין חוששין לזו שאין אדם עשוי ליקח זכות של קרקע בלא שטר ואם הוא עשה כן אין אנו אחראים לשוטים ומ"מ אם הודאה זו אינה הודאה שהיתה שלו אלא שהוא מכרה לו יש לומר שאין כותבין שמא בעדים מכרה לו ואם יכתבו שטר עליה אם יבא בעל חוב של מוכר ויטרוף גובה האחד מן המשועבדים ואם אין שטר אינו גובה אלא מבני חרי ואע"פ שאמרו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דוקא בעידי מכירה שמוציאין הקול אבל עדי הודאה אין מוציאין קול ויש חולקין בזו:

כל שטר הודאה אע"פ שלא נכתב בה שפלוני המודה אמר לנו כתבו וחתמו ותנו לו כשר חזקה שאלמלא לא אמר להם כך לא היו העדים כותבין וכן אמרו בקטן שמכר שכתבנו עליו בבתרא שאין מכירתו מכירה שאם מכר ומת וערערו קרוביו על מכירתו לומר שקטן היה אם אין להם עדים אין טענתם טענה ויתקיים השטר בחותמיו חזקה על העדים שלא חתמו אא"כ ידעו שהוא גדול עד שיתברר בעדים אחרים שקטן היה ומכאן כתבו גדולי פורבינצא בחבוריהם שכל שנכתב שם בשטר תלתא וכן שחתמו שלשתם אלא שנמצא אחד מהם קרוב אע"פ שלא נכתב שקבלוהו עליהם דנין מן הסתם שקבלוהו עליהם ודנין בה שאין חוששין לבית דין טועים ואין נראה לי:

שטר הודאה שיצא בלשון בית דין ולא בלשון עדות כגון שלא אמרו זכרון עדות אלא זכרון דברים או שאמרו בפירוש אנו בית דין חתומי מטה כך היה וכו' ולא היו חתומים בה אלא שנים וכן לא נכתב שם במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ולא שום לשון שיהא נראה מכללו ששלשה היו אין דנין אותה בשטר הודאה שמא הם חשבו להיות בית דין בשנים וכתבוהו בלא צואת כתיבה והרי פסקנו ששנים שדנו אין דיניהם דין ואף לדעת הפוסק שדיניהם דין מ"מ הודאה אינה הודאה בבית דין אלא בבית דין של שלשה הא כל שנכתב שם במותב תלתא או איזה לשון המוכיח ששלשה דנו אע"פ שלא חתמו אלא שנים כשר: