מאירי על סנהדרין כט

הערכין המטלטלין בשלשה פירשוה בגמ' במי שאמר ערכי עלי ובאו למשכנו עליו לבדק הבית שהערכים והדמים סתמם לבדק הבית ולמד שאם גבו ממנו מטלטלים שמין אותם בשלשה שכמו שצריך שומא בהוצאה מן ההקדש כן צריך שומא בהכנסה להקדש שלא ליטלן ביתר מדמיהן וכן אם התפיס הוא מעצמו מטלטלין לערכו ר"ל שכבר אמר ערכי עלי והיו לו מטלטלין ואמר הרי אלו לערכי שנדרתי שחלה עליהם קדושה ועכשיו הוא בא לפדותן צריך שלשה לשומן ולהוציאן מיד ההקדש ור' יהודה אומר אחד מהם כהן ואין הלכה כדבריו והקרקעות תשעה וכהן ר"ל שאם הוזקקו לגבות ערכו מן הקרקע שלו אין מעריכין את הקרקע אלא בעשרה וכן בכל צד שאנו זקוקים להעריך קרקע כגון שהקדיש שדה מקנה ורוצה לפדותה אין מעריכין אותו אלא בעשרה ואחד מהן כהן ואדם כיוצא בהם שאם אמר דמי עלי או דמי פלוני עלי או דמי ידי או רגלי עלי כששמין אותו אין שמין אלא בעשרה ואחד מהן כהן וכן הדין במקדיש עבדו ושמא תאמר א"כ כשהקשו בגמ' אדם מי קדוש היה להם לתרץ בשהקדיש עבדו טעם הדבר מפני שלא היה ברור לו כן שהרי אמרו במסכת ערכין וגיטין שלשון שחרור הוא כלומר שיהיה בכלל עם קדש אלא שאין הלכה כן אלא גופו קדוש ואסור ליהנות בו עד שיפדה כמו שיתבאר במקומו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא בארנוהו במשנה אלו הן:

האומר ערך כלי זה עלי לא אמר כלום שאין ערך לכלי ואין אומרים אדם יודע שאין ערך לכלי ונותן דמיו אלא פטור מכלום הערכין שעורן קצוב בתורה לפי שניו של נערך אבל הדמים ר"ל שאמר דמי עלי שמין אותו כעבד נמכר בשוק ושומא שלו בעשרה כמו שבארנו וכן הדין בדמי ידי או רגלי אפילו בשערו העומד ליגזז כגון שכבר שלח פרע וראוי להסתפר ואין אומרין בו כגזוז דמי הואיל וכל שעומדין במחובר הם משביחים:

כבר בארנו שהמקדיש את עבדו גופו קדוש ושאסור ליהנות ממנו ומ"מ אם נהנה ממנו בשוגג אין בו קרבן מעילה שאין מעילה אלא בתלוש והעבד הרי הוא כקרקע ומעתה אף בשערו המחובר לו אין מעילה ואפילו עומד ליגזז שאינו כגזוז כמו שבארנו ואף לדעת האומר יש מעילה בגדולים פירושו לאחר (מעילה) [שהקדיש] אע"פ שלא היה שם בשעת ההקדש ואף מה שאמרו המקדיש את הבור מועלין בו ובמה שבתוכו ר"ל המים פירושו כשעקר ממנו חוליא ונהנה בה וי"מ בה מעילת איסור אבל חיוב קרבן לא אף לענין שבועה כשם שאין נשבעין על הקרקעות כך אין נשבעין על המחובר בהן ומ"מ גדולי המחברים כתבו בזו שענבים העומדים ליבצר ותבואה העומדת ליקצר כמטלטלין הן הואיל וכל שמניחן מתקלקלות ואם טענו בהן והודה במקצתן נשבע מעתה עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר לא מסרת אלא חמש אם עומדות ליבצר חייב שבועה ומה שיש לפקפק בזה מצד טענת הילך כבר בארנוהו בראשון של מציעא ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו אף בזו שדין קרקע יש להן ואע"פ שבמקום אחר אמרו כל העומד לגדור כגדור דמי דוקא שמסרו לו לגדור וכן באלו אם מסרם לו לבצור אבל כל שמסרם לשמירה כקרקע הם וכבר הארכנו בה במציעא פרק השואל:

המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה דיני נפשות בעשרים ושלשה ולא בבית דין של שלשה ובכלל זה כל דיני נפשות באיזו מיתה שהיא וזה שאמר אח"כ הרובע והנרבע בעשרים ושלשה פירושו על השור שרבע את האשה ועל הבהמה שנרבעה מאיש שהרי האיש והאשה בכלל דיני נפשות היה ובא ולימד שאף דיני נפשות של בהמה אין נידונין אלא בעשרים ושלשה והיא סנהדרי קטנה שנאמר והרגת את האשה וכו' ואת הבהמה תהרוגו הקיש מיתת הבהמה למיתת האשה וכן שור הנסקל על שהמית אדם שנאמר וגם בעליו וכו' כמיתת בעלים כך מיתת השור וכן הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס והוא מין אפעה והנחש אם היו בני תרבות שגדלו בבית האדם וקבלו תרבות ויש להם בעלים והמיתו מיתתן בעשרים ושלשה ואע"פ שלא נתפרשה סקילה אלא בשור אחד שור ואחד כל בהמה במשמע כמו שיתבאר בבבא קמא ט"ו ב' ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה שר' אליעזר סובר שאינן בני תרבות ואין להם בעלים ואפילו ראינו לאחד שמגדלן ברשותו אין משגיחין בכך עד שנסתלק מלהרגו ואין לבעלים שמירת חובה עליהם להתחייב עליהן מתורת ממונם אלא מתורת בור ברשות הרבים שאינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב בנזקיו וכן בכל שמגדל או עושה דבר המזיק ומעתה אין תורת גמר דין עליהם ליאסר בשרם ועורם בהנאה אפילו המיתו אלא כל הקודם להרגם אפילו אחר זכה בבשרן ועורן וכן אפילו לא המיתו רשאי להרגן כדין הפקר גמור שאין להם בעלים ור' עקיבא אומר בעשרים ושלשה כתנא קמא שיש להם תרבות ויש להן בעלים ואין לאדם להמיתם אא"כ המיתו וכשהמיתו נדונים בעשרים ושלשה ושאלו בגמרא היינו תנא קמא ותירצו נחש איכא ביניהו והוא שלדעת ר' עקיבא נחש מיהא אין לא תרבות ולא בעלים וכל הקודם להרגם בין המית בין לא המית זכה בו והלכה כר' עקיבא ושאר המשנה הלכה כסתמא:

ולענין פירוש מיהא יש לשאול בה שהרי בראשון של בבא קמא אמר ר' אליעזר בעצמו על אלו ר"ל הארי והזאב והנמר והברדלס שבזמן שהם בני תרבות אינם מועדים מתחלתם אלמא שבני תרבות הם ואפשר שמשנה זו נשנית על סתמן ואותה משנה נשנית על אותם שהוחזקו בתרבות או שמא אותה משנה באה לדעת ריש לקיש שפירש דברי ר' אליעזר כאן בשהמיתו אבל לא המיתו לא שיש להם תרבות ויש להם בעלים ולדעת זה בהמיתו מיהא אע"פ שאחד הורגן כגמר דין הוא שהרי לא מתורת הבור הוא הורגן ומעתה בשרם ועורם אסור בהנאה אלא שזכה לעשות מצוה על ידו ולדעת זה הנחש שלא המית אין ממיתין אותו אחר שהוא בן תרבות ויש לו בעלים ואם המית אחד הורג אותו ובשרו ועורו נאסר וזכה לשמים וכן יראה דעת גדולי המחברים והוא עיקר שהרי תניא כותיה כריש לקיש ואין לבא בה מצד מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש שהלכה כר' יוחנן שאין מחלוקת זו להם מצד עצמם אלא שחלוקים בדעת אחרים:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

שור שהמית את האדם אם תם הוא נסקל ואין הבעלים משלמין כפר ואם מועד הוא נסקל ובעלים משלמין כפר שנאמר וגם בעליו יומת ופירושו יומת בממון או שבא לדרוש ממנו כמיתת בעלים כך מיתת השור ואי אתה רשאי לומר יומת ממש שנאמר מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

שור סיני והוא שנאמר עליו אם בהמה אם איש לא יחיה לא היה נידון אלא בעשרים ושלשה שנאמר אם בהמה אם איש מה איש דינו בעשרים ושלשה אף שור כן ושמא תאמר מה לנו בכך ומאי דהוה הוה פירשו בה לנודר שיהא עליו להלביש עניים כמנין הדיינין שהיו צריכים לדון שור סיני ויש שפירשוה לענין מה שאמרו בתלמוד המערב או ירה יירה לרבות שילה ובית עולמים ושאל שור סיני בכמה שאם יכנס שור בשילה ובית עולמים יתברר ענין דינו להיותו כשור של סיני לידון בעשרים ושלשה: