מאירי על סנהדרין טז

כבר בארנו במשנה במה שנאמר בה מוציא שם רע בשלשה שנתבלבלו בפירושו המפרשים ושגדולי הרבנים פירשוה באומר פתח פתוח מצאתי שנאמן להפסידה כתובתה ומפרשים כל הסוגיא בתביעת ממון אם לבעל בהפסד כתובתה אם לאב בהעמדת כתובתה בחזקתה ובמאה כסף והרי אין כאן אלא תביעת ממון וחכמים אומרים בעשרים ושלשה הואיל ואפשר לבא לידי נפשות שאפשר שעל ידי כן יבאו עדים שזינתה ומצד שיש דברים בסוגיא זו שנראים כסותרים פירוש זה צריך לבאר ולישב עליו באור הסוגיא והוא שהקשו בגמ' מה לנו אם אפשר לבא לידי דיני נפשות הואיל ועכשיו מיהא אין כאן אלא תביעת ממון ובאו בה תחילה מטעם חוששין ללעז ר"ל לעז בית דין שמאחר שאינו מכנף אלא שלשה הואיל ומ"מ הרי הוא כמוציא קול שזנתה שמא יבואו עדים ויצטרכו להוסיף עד עשרים ושלשה ויאמרו שלתביעת ממון הראשונה הם מתקבצין ומפקפקין בראשונים שמא נפסלו ולהסתיר פסולם הם מקבצים עד עשרים ושלשה כדי שיראה כמקבצין לדיני נפשות וי"מ לשיטת חוששין ללעז על האשה שמא מתוך שבני אדם נושאין ונותנין בה יבואו עדים ויעידו על הדרך שבארנו במשנה ואח"כ פירשו שבזו אף חכמים מודים שאין חוששין בה אלא שמשנתינו בשאמר הבעל להביא עדים שזנתה ונתקבצו עשרים ושלשה ולא מצא עדים ונתפזרו והלכו להם והוא חוזר לטענת הפסד כתובה מטעם פתח פתוח מצאתי ועל זה הוא אומר שמכיון שנתקבצו כלם אין מתפרדין בדין זה אע"פ שניתק מנפשות לממון מכבודן של ראשונים והקשו לדעת ראשון מברייתא שאמרו בה תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בעשרים ושלשה בשלמא לרבא כך פירשו תבעו ממון תחלה כלומר שאינו בא אלא להפסידה כתובתה בשלשה ואין חוששין ללעז תבעו נפשות תחלה ונתפזרו והוא חוזר לתביעת ממון ר"ל להפסד כתובה בעשרים ושלשה שכבודן של ראשונים אחר שנתקבצו שם אלא לעולא שחושש ללעז הרי אף תבעו ממון תחלה בעשרים ושלשה מחשש לעז ופירשו לדעת חכמים שכל שבתחלת הדין הואיל ואפשר לבא לידי נפשות חוששין ללעז ומה שאמרו בבריתא לדעת חכמים תבעו ממון בשלשה נפשות בעשרים ושלשה ולדעתך אף תבעו ממון צריך עשרים ושלשה מחשש לעז כך פירושו תבעו ממון האב לבעל כגון שהביא הבעל עדי זנות והוזמו ובא האב להעמיד כתובתה בחזקתה ולגבות מאה כסף ואמר שדין זה בשלשה שהרי חשש לעז אין כאן שכבר הוזמו העדים וכן אין כאן כבוד ראשונים שהרי דין אחר הוא ולהפסידה כתובתה אינו נאמן שכל שמחזר אחר עידי שקר טורח הוא בסעודה ומפסיד אבל במקום שיש חשש דיני נפשות כגון תחלת הדין בעשרים ושלשה ואח"כ פירשוה במחלוקות אחרות שלדעת ר' מאיר אין שם דיני נפשות ולדעת חכמים יש בהן דיני נפשות כגון שהעדים לא התרו בה באיזו מיתה או שלא התרו בה כלל אלא שהיא אשה חברה ותירוצים אחרים בכיוצא באלו:

וכבר בארנו במשנה שיש לדחות פי' זה מצד שלא נקרא מוציא שם רע אלא בטוען שזנתה ושנתברר לו ואלו עדיו ובא האב והזימם ומתוך כך פירשוה אחרוני הרבנים בדין זה ותביעת ממון זה פירושו על תביעת האב במאה כסף שכבר הוזמו עידי הבעל ונסקלו והאב תובע מאה כסף ושאלו לדעת חכמים מה לנו אם היה שם דיני נפשות אחר שעכשיו אין בה אלא דיני ממונות ופירשוה תחלה מחשש לעז ואנו מפרשין לשטה זו שמא יביא הבעל עדים אחרים מכוונים בעדותם ויצטרכו להוסיף עד כ"ג כמו שהתבאר ואל תפקפק לומר האיך נאמין עדים שהוא מביא אחר שמצאונוהו מחזר על השקרנים שכל שהביא עדים והוזמו ואח"כ חוזר ומביא על אותה טענה בעצמה והוזמו אפילו מאה כתות והוזמו כלן והביא כת אחרונה מכוונת דנין על פיה שאם הוא הוחזק לא הוחזקו אלו הבאים עכשיו ומ"מ בעלי פירוש זה מפרשים דבר זה בשטה אחרת כמו שיתבאר בסמוך ואח"כ פירשו שאין דעתם בחשש זה כלל אלא מכבודן של ראשונים כגון שנתקבצו לדון את המוזמים ונתפזרו להקביל פני מלך או לסבה אחרת ונשארו קצתם וזה תובעם לדון לו מיהא מאה כסף שהוא בשלשה והם סוברים שאחר שלא נתפזרו אלא לסבה ועתידין לחזור אין זה כבודם לדון בדין זה כלל אף בצד ממון שבו אלא בכלם והקשו מבריתא שאמרו בה לדעת חכמים תבעו ממון בשלשה שלדעת כבוד ראשונים ניחא כגון שכבר הוזמו עידי הבעל ולא נסקלו שאם בא לתבוע מאה כסף תחלה ואינו בא להשתדל על הריגת המוזמים דנין בשלשה ואם תובע נפשות תחלה ונתפזרו אף ממון בעשרים ושלשה לכבוד ראשונים שדעתם לחזור ותבעו נפשות הוא כגון שעדין לא נסקלו ונתפזרו ותובע מן הנשארים לדונו בתביעת מאה כסף אבל אם מחשש לעז אתה בא אפילו נסקלו יש לחוש שמא יביא אחרים ותירצו שאף עולא שחשש ללעז לא אמרה אלא בשלא נסקלו שיש לחוש שזה משתדל בהצלתם ולהזים את המזימים ופירשו הברייתא תבעו ממון גרידא כגון שנסקלו בשלשה ואין חוששין עוד ללעז שמכיון שנסקלו כבר נתפרסם הדבר הא תבעו נפשות כגון שלא נסקלו עדין אף הממון אינו נגבה אלא בכ"ג שמא יבא לידי נפשות ויבטל הדין ואח"כ פירשוה בדברים שלדעת ר' מאיר אין שם דיני נפשות ולדעת חכמים יש בהם דיני נפשות כמו שאמרנו תחלה ומ"מ בעלי פירוש זה פירשו תחלה בחוששין ללעז בשלא הוזמו עידי הבעל אלא שהוכחשו בבדיקות או בחקירות ותבע האב מאה כסף הואיל והוכחשו וחשש הלעז שמא יביא עדים מכוונים יותר וטעם כבוד הראשונים בשהוזמו ונתקבצו ונתפזרו על הדרך שפירשנו וקושיית הבריתא כך היא בשלמא לרבא שטענתו בכבוד הראשונים פירוש הבריתא תבעו ממון כגון שלא הוזמו בשלשה תבעו נפשות כגון שהוזמו אף הממון בעשרים ושלשה אלא לטעם חשש הלעז אף בתבעו ממון האיך הוא בשלשה ופי' הבריתא לדעתו בשהוזמו ואין עוד חשש לעז שאין אדם מחזר אחר עדים שקרים ויש לו מכוונים והלכך בא לתבוע ממון בשלשה ואם בא לתבוע נפשות בעשרים ושלשה:

ומה שיש לנו לערער על פירוש זה והיא הסבה שהצריכתנו לכתבו הוא שכל שהוכחשו עידי הבעל ולא נתכוין עדותם אין זה הוצאת שם רע להתחייב במאה כסף ולא עוד אלא שלא נתברר עדין שאינו שם רע אלא שבזו פירשו קצת חכמים לדעתם כגון שבעל ודם בסדינו וטען שלא מצא לה בתולים והביא עדים שזנתה ואם נמצאת עדותם מכוונת ודאי נסקלת על ידם ודם מעלמא אתי אבל מכיון שהוכחשו וסדין מוכיח נתברר שמוציא שם רע הוא ויש שפרשו לדעת זו שעידי הבעל כוונו עדותם יפה והביא האב עדים להזים ואותם מזימים לא כוונו עדותם יפה והוכחשו בבדיקות או בחקירות וכיון שהוזמו עידי הבעל אע"פ שאינה הזמה גמורה ואין נהרגין מ"מ נתברר שאינו שם רע ועדות בעל בטל לגמרי ואף זה אינו מספיק לגמרי אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבוה ולענין פסק אין חוששין ללעז ולא לכבוד ראשונים וכל שבתביעת ממון דנין אותו בשלשה כל אחד מן הפירושים לפי שיטתו אלא שגדולי המחברים פסקו כחכמים כמו שנתבאר:

ראיתי בתלמוד המערב דברים הנראין שבתביעת מאה כסף הדברים מתפרשים ואף אם יתפרשו לענין הכתובה לא באומר פתח פתוח מצאתי אלא בהביא עדים שזנתה והוא שאמרו שם ר' מונה אמר בנערה מאורסה פליגין לר' מאיר מפסדת כתובתה בשלשה ונסקלת בעשרים ושלשה ולרבנן מקום שנסקלת מפסדת כתובתה הא במוציא שם רע כולי עלמא מודו מקום שהעדים נסקלין שם הבעל נותן מאה סלע אמר ליה ר' יוסה הן דלא פליגא את עביד לה פליגא אלא במוציא שם רע פליגין לר' מאיר בעל לוקה ונותן מאה סלע בשלשה ולרבנין מקום שעדיו נסקלין שם הוא לוקה ונותן מאה סלע אבל נערה המאורסה כולי עלמא מודו מקום שנסקלת שם מפסדת כתובתה:

המסית נהרג בלא התראה ואפילו בהכמנת עדים אחורי הגדר ודוקא בעשרים ושלשה אבל שאר חייבי מיתות אין ממיתין אותם אלא בעדה ר"ל בעשרים ושלשה ובעדים שיתרו בו להדיא ויאמרו לו פרוש ואל תעשה עברה זו שאם אתה עושה אותה הרי אתה חייב עליה מיתת בית דין ומ"מ אין צריך להודיעו באיזו מיתה ולא סוף דבר בעם הארץ שצריך התראה אלא אף בתלמיד חכם ואע"פ שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שלא יהא יכול לומר שוגג הייתי וסבור שמותר מ"מ אפשר שאע"פ שהוא מזיד באסור ומותר שוגג הוא באיזה דבר ומ"מ עדים זוממין אין צריכין התראה כמו שיתבאר: