מאירי על סנהדרין קלו

בן סורר ומורה וכו' זה הפרק אינו ענין בפני עצמו אבל ממה שביארנו שהיה בכלל החלק החמישי לבאר במחוייבי הריגה איזה מהן בסקילה ואיזה בשריפה ואיזה בהרג ואיזה בחנק והותחל ענין זה בפרק שביעי בנסקלין עד שהתבארו שם ענין הנסקלין כלו ובפרט עניני רוב הנסקלין עד שלא נשאר לבאר בדיני פרטיהם רק בן סורר ומורה לבד והיה הפרק ההוא ארוך בעצמו עם היות עניני בן סורר ומורה ארוכים ייחד להם פרק בפני עצמו ונמצא ענין הפרק להשלים עניני הנסקלין אלא שנתגלגלו בו שאר ענינים מענין בא במחתרת על ידי גלגול מה שנאמר בבן סורר ומורה שעל סופו נהרג שאף בא במחתרת כן ר"ל נהרג על שם סופו כמו שיתבאר וכן נתגלגל לבאר אלו הן שמצילין אותן בנפשם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון בעניני בן סורר ומורה לבאר מי הוא נעשה בן סורר ומורה ובאיזה זמן הוא נעשה בן סורר ומורה השני בביאור עניני האכילה שנעשה בה בן סורר ומורה השלישי לבאר הצדדין שהוא ניצול בו מדין בן סורר ומורה אע"פ שהיה ראוי לכך וכשהוא נעשה בן סורר ומורה כיצד עושין בו הרביעי בעניני הבא במחתרת על איזה צד ההורגו לשם חייב או פטור ואם הזיק הוא לשם על איזה צד הוא חייב או פטור החמישי הרודף אחר העבירה לעשותה על כל פנים איזה ניתן להצילו בנפשו ואיזה לא ניתן להצילו בנפשו זהו ענין הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בה קצת דברים כמו שיתבאר בפרטים:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בן סורר ומורה כלומר בן סורר ומורה שייעדנו עליו בפרק ארבע מיתות שהוא חייב סקילה מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ר"ל בזמנן והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד עד שיקיף זקן התחתון ר"ל שתבא כל הגויה מוקפת בשערות וקרא מקום השערות זקן בלשון נקיה וכדי שלא לטעות ממנה לשער הזקן חזר ואמר התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה וקראו מקום ההקף זקן וביאר טעם לדברים שהרי כתיב בן ואי אפשר לומר קטן שהרי לא בא לכלל המצות ואע"פ שמאחר שעל סופו הוא נהרג היה לנו לחייבו אף בקטנות אעפ"כ אי אפשר שהתורה תצוה להרוג את הקטן א"כ עכ"פ בגדול הוא מדבר והוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ומאחר שאמר בן אתה דורש בן ולא איש ר"ל שמאחר שנעשה גדול וקם לו ברשות עצמו אינו נהרג באכילה המכוערת וא"כ שיעורו משעה שהוא גדול לעונשין עד שיעשה איש גמור והוא שהוקף זקן התחתון ופי' בגמ' שהוקף הגיד בשערות אע"פ שלא הוקף הכיס שהקף הכיס בא אחר זמן הקף הגיד ואמר שאחר הקף זה הוא ברשות עצמו ואינו נהרג באכילתו ונמצא שאם הוקף ביומו ר"ל תכף שנעשה בן שלש עשרה שנה ויום אחד אינו נעשה בן סורר ומורה:

וכן הוא דורש בה בן ולא בת ר"ל שהבת אינה נדונית בדין סורר ומורה כלל שלא הקפידה תורה אלא על מי שדרכו להמשך אחר תאוותיו ולהשתקע בהן ואין זה בבת אלא בבן שדברים אלו אע"פ שגזרת הכתוב הן כלם נמשכות לענין זה ואע"פ שבתחלת העיון יראה במקצת הפרטים הפך הדברים ובתלמוד המערב אמרו כל אלין מליא לא מסתברן די לא חליפין מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת מי היה בדין שיהא חייב גדול או קטן הוי אומר גדול מי היה בדין שיהא חייב גונב משל אביו או משל אחרים הוי אומר משל אחרים ופטרה התורה הבת והגדול והגונב משל אחרים הא אין כאן אלא גזירת מלך והתבאר במקום אחר שטומטום ואנדרוגינוס אינם נעשין בן סורר ומורה ואפילו נקרע הטומטום ונמצא זכר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

קטן אינו מוליד ר"ל שאינו מזריע זרע הראוי להולדה והוא שנאמר בגזל הגר שנשבע עליו ואח"כ הודה ומת הגר שינתן לכהן כמו שבארנו הדין במס' ב"ק ואם אין לאיש גואל וכו' ודרשו בו וכי יש לך אדם שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר איש כלומר איש אתה צריך לחזר אחריו ר"ל אם הוליד בן אחר שנתגייר או נתעברה אשתו אבל קטן ר"ל אם זה הגר הוא קטן ומת אי אתה צריך לחזר עליו שהרי אינו מוליד ושמא תאמר ואם גר זה קטן האיך זה נשבע לו ואין נשבעין על טענת קטן מ"מ אתה יכול לפרשה בתבעו וקפץ זה ונשבע מאליו שהרי אף בגדול עיקר השבועה כך היא שהכרח בית דין להשביעו אין כאן שהרי כופר בכל הוא אלא שנשבע מעצמו או שאמר לו הלה משביעכני וקבלה ר"ל שאמר אמן שכל שהוא מושבע וקבלה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו אפילו היה המשביע גוי או קטן כמו שביארנו במקומו וי"מ אותה בגדול שתבע והיה לו בן קטן משנתגייר ונשבע לו והודה ומת האב ואח"כ מת הבן ואין צרך בכך ולא עוד אלא שאין לשון ואם אין לאיש גואל מוסב יפה אלא על הנגזל:

אע"פ שאין הקטן מוליד ושכך הוא מנהג הטבעים אין הדבר נמנע ויארע לפעמים על דרך הזרות ולקדימת שלמות הטבעים וכבר מצינו בדורות הראשונים כן כמו שהתבאר בפרק זה וכל שיארע כן אין אותו הבן נעשה לעולם בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן: