מאירי על סנהדרין קלא

המשנה האחת עשרה והכונה בה כשלפניה ואמר בשבת שזה שמנאו בנסקלים דוקא במלאכה שחייבין על זדונה כרת בלא התראה ועל שגגתה חטאת כגון דבר שיש בו מעשה ומלאכת מחשבת ולא המתעסק וכן בא למעט תחומין אף בשלש פרסאות שהוא מן התורה ומ"מ אין בו לא כרת ולא קרבן וכן מחמר אחר בהמתו והמקלל אביו או אמו אינו חייב עד שיקלל בשם ר"ל בשם המיוחד אבל בכנוי ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין והלכה כחכמים ופטור זה פירושו מסקילה אבל מלקות הוא חייב על הדרך ולוקה בשאר בני אדם הכשרים אף בכנוי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כשם שהבן חייב בקללת אביו כך הבת וכן טומטום ואנדרוגינוס כל שהם בני עונשין שנאמר איש איש לרבות את כלן וכן חייב על קללת אחד מהם וכן חייב במקלל אחר מיתה כמקלל מחיים:

אע"פ שהמקלל את חבירו עובר בלאו משום לא תקלל חרש התורה מייחדת לאו אחר לדיין ולנשיא לחייבו שתים מעתה המקלל את חברו לוקה אחת ואם הוא דיין לוקה שתים ואם הוא נשיא שבבית דין או מלך שהוא דיין גם כן לוקה שלש ואם היה אביו לוקה אם לא קלל אלא בכנוי ארבעה שהרי אין אזהרתו מלא תקלל חרש אלא ממה שהיה יכול לומר לא תקל ואומר לא תקלל ונמצאו ארבעה אזהרות ולאו זה ר"ל לא תקלל חרש לא ניתן לאזהרת מיתה לבד שהרי אף לקללה בכנוי היא באה לקללת אחרים אין הפרש בין קללה בשם המיוחד לקללה בכנוי אלא לוקה עם כולם וכן היא במסכת סופרים וי"א שאינו לוקה בכנוי אלא שעובר בלאו כמו שיתבאר בפרק שבועת העדות ואין נראה כן שמאחר שהן בלאו מלקות למה נפקע וכתבו גדולי המפרשים שהשמות שהאל נקרא בהן בלשון לעז בכלל הכינוים הם ומכאן הזהירו כמה גאונים שלא לקלל את חברו אף בכנוי ואף לא בלשון לעז: