מאירי על סנהדרין קיב

שבע מצוות שנצטוו בני נח שעל כלן אם עבר על אחת מהן נהרג דינין וברכת השם ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל ואבר מן החי ששה הראשונות מאדם הראשון ואילך ואבר מן החי מימי נח ואילך שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו ובשר מן החי בכלל אבר מן החי אבל דם החי בני נח מותרין בו וכן הסירוס אע"פ שהוא כעין אבר מן החי מותרין בו וכן חקות הגוים כגון קוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים אע"פ שהם חקות הגוים ונמשכים הם לעיקרי ע"ז מותרים הם בכלם ואע"פ שנאמר בהם בגלל התועבות ההם י"י מוריש אותם וא"כ למה נענשו אחר שלא הוזהרו לא אמרה אלא שהם סולם ומבוא לעניני עבודות זרות שעליהן נענשו והוא שאמרו למטה בעבודה זרה דאיענוש גוים עלה:

בני נח אסורים בהרבעת בהמה בשאינה מינה וכן בהרכבת אילן בשאינו מינו אלא שאין אלו משבע מצוות ואינו נהרג עליהן ושאר מיני הכלאים מותרין בהן:

בן נח אינו נהרג על ענין ע"ז אלא על הצד שישראל נהרג עליה כגון שעבדה כדרכה ר"ל שעבודתה בכך או באחת מארבע עבודות אע"פ שאין עבודתה בכך על הדרך שיתבאר בפרק זה אבל שלא כדרכה ושלא בארבע עבודות כגון גפוף ונשוק וכיוצא באלו ואין דרך עבודתה בכך פטור אבל אסור בכל מיני עבודה כישראל וכן אסור בהקמת מצבה ונטיעת אשרה ועשיית צורות אפילו לנוי ואין צריך לומר לעבודה אלא שאם עשה הואיל ולא עבדה פטור שהרי ישראל אינו נהרג בעשייה אלא שלוקה ואין מלקות אצל בני נח ולא נאמר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלא במה שהוזהרו הם ולא באזהרה שלנו. וי"מ אזהרה שלהן זו היא מיתתן כלומר כל מקום שהתנא שונה בני נח מוזהרין פירושו על חיוב מיתה שאינה מדקדק עליהן בלשון אזהרה:

אע"פ ואין ישראל נהרג אלא בעדה ר"ל בית דין של עשרים ושלשה ובעדים ובהתראה בן נח אינו צריך כל אלו אלא נהרג על פי עד אחד ועל פי דיין אחד ובעדות קרובים אבל לא בעדות אשה ויראה לי שאף לא בפסולי עדות של תורה:

חייבים בני נח להושיב דיינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר על הדרך שנצטוו ישראל כדי שיהו להם בתי דינין קבועים לדון בדין שבע מצוות אלו ולהזהיר את עממיהם ומאחר שנצטוו בכך כל שראו באחד ועבר ולא דנוהו כלם נהרגין וזו היא סיבת מה שנתחייבו בני שכם הריגה שהרי לא מטעם עריות היה שהרי פנויה היתה אלא מטעם גזל והוא שאמרו הכזונה יעשה וכו' וכתבו בה גדולי הרבנים בפירושי התורה הכזונה הפקר כלומר אם עשאה הפקר שלא יתחייב עליה מתורת גזל ונמצא ששכם גזל והם ראו ולא דנוהו וזהו דעת גדולי המחברים וקצת גדולי הדורות ראיתי שחולקים לומר שהושבת דיינין לבני נח אינה אלא עשה ואם אמרו אזהרה שלהם זו היא מיתתם לא אמרו בעשה והריגת אנשי שכם לדעתם שלא כדין היתה והוא שקללם יעקב עליה ולדעתי הושבת דיינין בכלל דינין הוא והדינין הוא מניעת העול והחמס ואזהרה היא ולא קללם אלא שהיה רוצה לעמוד בדבורו ובבריתם ולעשות עמהם לפנים משורת הדין וראייה לדברי מה שאמרו למטה בגוי ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו והקשה וליחשבה גבי שבע מצות ותירץ כי קא חשיב שב ואל תעשה קום ועשה לא חשיב והקשה והא דינין דקום עשה נינהו ותירץ קום עשה ושב ואל תעשה כלומר מניעת העול וכמו שאמר לא תעשו עול וכל שהוא סיבה לעשייתו נקרא עושהו:

בני נח מצווין על הדינין ועל הפשרות שנאמר לעשות צדקה ומשפט וכבר התבאר שצדקה זו בצוע ומ"מ אין להם דיני קנסות ואין רשאין לדון בהם כלל:

בני נח מוזהרין באבר מן החי בין בטהורה בין בטמאה מה שאין כן בישראל שאינו נוהג אצלם אלא בטהורה בלבד כמו וביארנו במסכת חולין ודין אבר מן החי בין בישראל בין בבן נח נוהג בבהמה וחיה ועוף בישראל בטהורים ובבן נח אף טמאים הואיל ומ"מ טהורים הם אצלם אבל השרץ אין דין אבר מן החי נוהג אצלו אף בישראל ואינו לוקה בהם אף באבר שלם אלא בכזית ואחר מותו בכעדשה כמו שיתבאר במסכת מעילה אע"פ שהשרצים טהורים לבני נח יראה שאין אבר מן החי שבהם נוהג בהם וגדולי המחברים כתבו שיראה להם שאין בן נח נהרג על אבר מן החי של עוף והוא תמה וגדולי המחברים סוברים שהוא טעות סופר ור"ל על אבר מן החי של שרץ אע"פ שהם טהורים אצלם בשר מן החי אין ישראל לוקה עליו אלא בכזית אבל בן נח נהרג עליו אפילו בכל שהוא שלא נאמרו השיעורין כלם אלא לישראל והתבאר במסכת חולין שכל ששחט בה ישראל שני סימנין והיא מפרכסת אסורה לבני נח משום אבר מן החי ולישראל מותרת הואיל ונשחטה: