מאירי על סנהדרין קיא

המשנה השביעית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם ר"ל שם בן ארבע אותיות ופי' בגמ' שיברך שם בשם כלומר יכה יוסי את יוסי או יברך יוסי בשם יוסי וזה שתפש במשנה לשון יוסי דרך כנוי הוא על שם שיש בו ארבע אותיות כשם המיוחד אבל אם לא הוציא שם מפיו אלא שהיה אחר מזכיר את השם והוא אומר כך וכך יגיעהו או שלא בירך שם בשם אלא שאמר כך וכך יגיע ליוסי פטור ודבר זה יש שפירשו שם המיוחד בשם המיוחד ר"ל יו"ד ה"א וא"ו ה"א בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א גם כן והוא שאמר יוסי את יוסי אבל אם בירך שם המיוחד בכנוי פטור מסקילה אלא שלוקה וראיה להם ממה שאמרו למטה כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם אבל גוי סגי בכנוי אלמא בישראל מיהא דוקא שם המיוחד בשם המיוחד וי"מ שכל שקלל את השם המיוחד לשם מן השמות שאין נמחקין גם כן נסקל וכן כתבוה גדולי המחברים והרי הכנויים בכללם כמו שיתבאר למטה וראיה לדבריהם שהרי למטה במקלל אביו ואמו אמרו שאם קלל בכנוי חכמים פוטרין ואמרו על זה מאן חכמים ר' מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר בנקבו שם יומת מה ת"ל שם לימד על מקלל אב ואם שאינו חייב עד שיקללם בשם וא"כ לר' מנחם בר' יוסי שהלכה כמותו לא בעינן במברך את שם בשם שהרי העמידו למקלל אב ואם וא"כ במברך את השם חייב אף בכנוי ואף גדולי הרבנים כתבו שם שברכת השם אפילו אמר יתברך יוסי נסקל אע"פ שלא בירך לא בשם ולא בכנוי וזה שיברך שם בשם אינה הלכה אף לכנוי:

והשם המיוחד מיהא כתבו גדולי המחברים שאין חלוק בין יהו"ה לאדנ"י שהכל נקרא שם המיוחד וכן נראה מן הגמ' שאם בירך שם בן ארבעים ושתים והוא הנקרא בגמ' שם רבה חייב שהרי הוא עיקר שם המיוחד אבל לא בשם בן שתי אותיות שאינו אלא חצי השם והרי הוא כשאר הכנויים:

בכל יום ויום דנין את העדים בכנוי ר"ל כלומר כל הימים שהיו נושאין ונותנין הבית דין בענין וחוקרין את העדים לא היו העדים מזכירין אות באות כמו ששמעו אלא דרך כנוי ומעידים עליו שהוא אמר יכה או יהרוג יוסי את יוסי וכיוצא בזה והם היו מבינים שעל השם היו מעידין והיו נושאין ונותנין על הדבר כאלו שמעו מפיהם הלשון להדיא אבל כשנגמר הדין והסכימו כולם לחייבו לא היו הורגין בכינוי שמא כך היה כמו שהם מעידים ומתוך שנאה אמרו כך וסוברים מ"מ לא שקר העדנו ומתוך כך אחר שהסכימו כולם לחיוב היו מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין את העדים ושואלין לגדול שבהם במעמד חבריו אמור בעדות ברורה ובהדיא מה ששמעת אות באות והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ולא מאחין ואח"כ שואלין את השני ודיו שיאמר אף אני שמעתי כמהו ואינו מחזיר את הדברים בפירוש והשלישי אומר אף אני כמהו כלומר שאם היו בענין זה הרבה עדים צריך שכל אחד ואחד יאמר כזה שמעתי ובירושלמי שאלו וכי אומרים לו לאדם גדף ותירצו שאינו אומר הלשון להדיא אלא שמזכיר את השם ואומר שם זה קלל ובשם זה קללו ובלשון משנה זו יראה שאף הלשון בעצמו הוא אומר:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

המוחק את השם עובר בלא תעשה ולוקה ויראה מסוגיא זו שהדין כן בקורע ובכל מיני אבוד ואזהרה שלו שנאמר בע"ז בפרשת ראה אנכי ואבדתם את שמם וסמך לו לא תעשון כן לי"י אלוקיכם ודרשו אזהרה למוחק את השם וכן הדין בכל מאבד כגון קורע וחותך וזה שסמך לו אח"כ כי אם אל המקום אשר יבחר י"י פי' גדולי המפרשים דרך פשט שרמז לענין סוטה שנתן לימחות על המים:

ובמסכת שבועות ל"ה א' התבאר ששבעה שמות הם שלוקין במחיקתם הנכתב או הנקרא ובשניהם אחד ואל ואלוה ואלוהים אהיה שדי וצבאות אבל אין במחיקתם מיתה אלא מלקות:

אסור לקרוא השם המיוחד בכתבו ולהזכירו באותיותיו ופירושיו אלא במקום המיוחד לו ובראוי לו וכל העושה כן עבר על עשה של דברי סופרים והוא נכלל בענין יראת השם שזה וכיוצא בו הוא עזות מצח ופירוק עול יראה ובאבות דר' נתן אמרו כל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא:

בן נח מצווה על ברכת השם כישראל ואינו נהרג אלא בסייף שרוב מיתות בני נח בסייף כמו שיתבאר ואפילו לא בירך את השם המיוחד אלא אחד מן הכנויים שהזכרנו למעלה שאין נמחקין נהרג מה שאין כן בישראל שאינו נהרג אא"כ בירך שם המיוחד אם באחד מן הכנויים לדעת גדולי המחברים או דוקא בשם המיוחד עצמו שדעת שאר המפרשים אם אף בלא שם ובלא כנוי לדעת גדולי הרבנים אלא שאם בירך את הכנויים לוקה שהרי נאמר אלהים לא תקלל ואלהים מן הכנויים הוא ולדעת המצריכים בישראל שם בשם בבני נח מיהא פוסקין שכשם שבני נח חייבין על ברכת הכנוי כך חייבין בקללה לבד אע"פ שלא בירך שם בשם שלא נאמר דין שם בשם אלא על ישראל וכן נראה מלשון גדולי המחברים אע"פ ולא כתבוה בפירוש וכן נראה שהרי שם בשם למדוהו למעלה מבנקבו שם ועליו נאמר כגר כאזרח למעט בני נח: