מאירי על סנהדרין יא

פשרה נעשית בשנים ואפילו היתה אותה פשרה רחוקה מן הדין דבריהם קיימין ומ"מ דוקא שקנו מידם שכך הלכה פשרה צריכה קנין מפני שאינה דין גמור ואפילו מן התובע אע"פ שמחילה גמורה אינה צריכה קנין שהמחילה דין הוא שבעלמא לא תהא צריכה קנין שהרי יודע הוא מה שהוא מוחל אבל זה כעין מחילת טעות הוא ומ"מ הואיל ואינו טעות גמורה שהרי סביר וקביל כל שיש שם קנין אלימא מלתא ומקני וי"א שאינו צריך קנין אלא דווקא מן הנתבע אלא שגדולי הפוסקים כתבוה בתשובת שאלה כדברינו ואפילו היתה נעשית בשלשה מ"מ צריכה קנין וקנין זה יש שפירשו שקנו ממנו אחר שהודיעו הפשרה שאם קודם הודעה הרי היא מחילה בטעות ויכול לומר אלו הייתי יודע שאתם מחייבים אותי בטעות לא נתרציתי בקנין ואף בנוסח מעשה בית דין לקצת חכמי נרבונאה מצאנו כתוב בפשרה שארעה בידם בנוסח זה ונשאנו ונתננו בפשרא הרבה עד שהסכמנו בה לדעת אחת והודענו להם את הכל ואח"כ קנינו מהם בקנין גמור מעכשיו לקיים פשרה זו ומחלו מעכשיו זה לזה מחילה גמורה בקנין גמור כל ערער וכל תביעה שהיה עד היום לזה על זה מחמת וכו' חוץ מפשרה זו שקבלו עליהם וגדולי הדור סוברים שאף קודם הודעה ואין כאן לומר דקנין בטעות הוא דאדרבה גמר ומחייב נפשיה ובדרך מה שאמרו באחרון של ע"ז ע"ב א' כדשיימי בי תלתא אפילו תרי מגו תלתא כדאמרי תלתא עד דאמרי תלתא כדשיימי ארבעה עד דשיימי ארבעה וכל אלו וודאי חייבים להעמיד דבריהם אלמא כל שקנו לעשות ליתן או למחול כמה שיאמר פלוני וקנו מידו אין כאן קנין בטעות דגמרי ומקנה ואף גדולי המפרשים כתבו שלא נהגו בקנין זה מעולם אלא קודם פשרה וכתבו שצריך לומר לנתבע הרי אתה משעבד עצמך ונכסיך מעכשיו בקנין זה לפרוע כל מה שאנחנו גוזרין עליך ואלמלא כן הרי הוא קנין דברים ואומר אני שיקנו אחר שיסכימו הפשרנים לדעת אחת קודם שיודיעו שאם קודם הסכמה הרי ענין זה על דבר שאינו קצוב ומ"מ אפשר שאין זה בכלל דבר שאינו קצוב:

וצריך לעיין מהו שנאמר בזה יפה כח פשרא מכח הדין שהדין שנים שדנו בעלי דין יכולים לחזור ושעשו פשרא אין יכולין לחזור שהרי הואיל ודווקא בקנין הרי קבלום עליהם וכל שקבלום עליהם אף בדינין כן אפשר שזו נשנית על דעת שפשרה אינה צריכה קנין ומ"מ הלכה צריכה קנין כמו שכתבנו או שמא רבותא היא מפני שקנין כזה בעלמא אינו מועיל שהרי יכול לומר אלו הייתי יודע שאתה יכול לגבות הימנו לא הייתי מקנה בכך:

ומעתה פשרה אף ביחיד ומה שאמרו למטה הואיל וצריכה קנין תיסגי בתרי הוא מפני שסתם הדברים בעלמא בפשרה כל אחד בורר לו אחד או שמא שיהו עליו עדים אלא שמ"מ אין ראוי להשתדל בפשרה ביחיד והוא שאמרו בירושלמי אף הפשרה צריכה הכרע הדעת ושמא תאמר והלא אמרו קדושין ע"ד א' נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אלמא אפילו אחד נאמן כבר אמרו שם דווקא כשבעלי דין עומדין לפניו או שמא דווקא בדין שיכול להודיע טעמו של דבר אבל פשרן אינו נאמן ביחיד קבלו לעשות פשרה ולא קנו מידם ופרע הנתבע על פי הפשרה והתובע חוזר ומערער על הנשאר ואומר שלא שתק אלא להוציא ממנו מה שיוכל מעכשיו כתבו הגאונים שיכול הוא לעשות כן וזכה במה שבידו ולא יראה לי כן שהרי לא נתן זה אלא בטעות וגדולי המחברים כתבו בדיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ומתוך כך התפשר זה עם בעל הדין כדי שלא ישבע ונודע שאינו בר שבועה אפילו קנו מידו חוזר שקנין בטעות היה וכן כתבוה הגאונים בתשובת שאלה:

אע"פ שבסוגיא זו יש פוסקים בקצת דבריהם שהוקשה פשרה לדין יש לחלק ביניהם שהדין כשהוא בשלשה הולכין בו אחר הרוב ובפשרה עד שיסכימו שלשתן לדעת אחת כמו שביארנו באחרון בשמועת כדשיימי בי תלתא ע"ז ע"ב א':

זה שבארנו שהמחילה אינה צריכה קנין כך למדנוה בראשון של קידושין ט"ז א' ממה שאמרו שם לימא ליה באפי תרי זיל שעל כרחך בקנין הוא שאם בלא קנין אף כשהוא משיב זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי היה לו להקשות אכתי שטר למה יפקירנו שהרי המפקיר עבדו יצא לחירות ועוד ראיה ממה שאמרו בפרק נשך ע"א ב' הניחם על גבי קרקע והפטר וכן בפרק המקבל קי"ב א' המחהו אצל חנוני אינו עובר ונחלקו שם אם חוזר אם לאו וודאי בשאין שם קנין היא שנויה שאם בקנין מאי טעמא דמאן דאמר חוזר אלא בלא קנין ומאן דאמר חוזר סבר שלא פטרו לבעל הבית לגמרי בהמחאה זו שלא יחזור עליה ומר סבר לגמרי פטריה אלמא מחילה אין צריכה קנין:

מי שאינו מומחה שדן וטעה וקבלוהו עליהם אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו וזה שאמר בכאן וקבלוהו עלייהו ואח"כ אמר דאמרי ליה דיינת לן דין תורה לא שיהא קרוי זה קבלה אלא שמכיון שקבלוהו בדרך זו אם דנם על הצד שקבלוהו דינו דין ואם לא דן על הצד שקבלוהו משלם ומ"מ דינו דין הואיל וכבר קבלוהו ויש לפרש דאמרי ליה דיינת לן דין תורה כלומר שיכולין לומר כך היה דעתינו שתדוננו בדין תורה וכן עיקר שכל שאומר על מנת שתדוננו דין תורה אינו קבלה והוא שאמרו בתלמוד המערב ר' יוסה בר חלפתא כד הוו אתון בני נש מידון קומוי ואמרין ליה על מנת שתדיננו דין תורה אמר להו אני איני יודע דין תורה יודע מחשבות יפרע מכם אלא מקבלין אתון מה דאנא אמר מ"מ יזהר אדם שלא ידון ביחידי ואע"פ שהוא רשאי דרך צחות אמרו בתלמוד המערב טעה ישלם מפני שהגיס עצמו לדון דין יחידי ותני אל תדון יחידי שאין דן יחידי אלא אחד אמר ר' יהודה אף הקב"ה אינו דן יחידי מה טעם וכל צבא השמים עומדים על ימינו ועל שמאלו אלו מטין לזכות ואלו מטין לחובה ואע"פ שאינו דן יחידי הוא חותם יחידי שנאמר אגיד לך הרשום בכתב אמת ועקרי דינין אלו יתבארו בפרק רביעי בכדי הצורך בע"ה:

כל דיין שטעה בדבר משנה או תלמוד אינו דין כלל ומחזירין את הדין ואם אי אפשר להחזיר כגון שנתן הממון על פיו והלך לו פטור מלשלם שאין זה דן את הדין אלא גורם להזיק שלא בכוונה טעה בשקול הדעת והוא דבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים ולא נפסקה הלכה בתלמוד כאחד מהם אלא שנתפשט המנהג כדברי האחד והוא דן כדברי האחר זהו שאמרנו עליו שאם הוא מומחה ונטל רשות או קבליהו אם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם ומ"מ אם אפשר להחזיר י"א שמחזירין את הדין ואם לא נטל רשות ולא קבלוהו אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד הדין חוזר ואם אי אפשר להחזיר משלם וכבר ייעדנו על דברים אלו שעקרן יתבאר בפרק רביעי בע"ה: