מאירי על סנהדרין י

כשם שהתלמיד צריך רשות לדין כך הוא צריך להורות באיסור והיתר אלא שאין צורך בו לרשות ראש גולה או נשיא ודיו שירשהו רבו הראוי לכך כמו שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו ואף בזו לא יורה במקום רבו ולא בסמוך לו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל אא"כ הרשהו על כך בפרט ויש מקום למרשה להרשות למקצת הדברים ולא לכולם לפי מה שרואה בבקיאות הנסמך או המורשה אם לדין ולא להורות באיסור והיתר אם להורות ולא לדין אם לדין ממונות ולא קנסות אם להורות בשאר איסורין ולא לראיית מום הבכור להתירו לאכילה אם קבוע אם עובר וכן כל כיוצא בזה ואפילו היה זה בקי אף באותו דבר שהוא מונע רשותו ממנו אלא שנמנע לכבוד חכם אחר או לסבה אחרת רשאי וראיית מומין שבבכור להתירם צריכין מומחה מורשה מפי הנשיא כמו שיתבאר במקומו וכן יתבאר למטה שמרשין אותו לזמן כגון עד שיבא פלוני הנשיא או הרב וכיוצא בזה וכמו שאמר אחד מחכמיהם הרי אתה ברשותינו עד שתבא אצלינו:

ומ"מ רשות של הוראה אינו שוה לרשות של דינין שלא נאמר בזה רשות אלא שלא לפרוץ גדר בהוראה כמו שיתבאר כאן אבל לתשלומין לא שכל שהוא בקי באיסור והיתר מומחה הוא ואפילו הורה בטעות אין בו צד לתשלומין כמו שנאמר בר' טרפון שהאכיל לכלבים ואמרו לו פטור אתה כמו שיתבאר בפרק רביעי וכן הדין נותן שאם הוא נשאל ביין זה אם אסור או מותר מה ענין שישלם טעותו ושמא תאמר והלא בפרק אלו טריפות אמרו תורא בין לרב בין לשמואל שארי זילו אמרו ליה לבריה דרב יוסף דלישלים דמי תורא למריה שמא לא נאמרה אלא למדת חסידות או שמא אפשר שלא היה מומחה וי"מ אף אותה במומחה וכגון שהאכילה לכלבים על כרחו של בעל דבר ואע"פ שבדינין פטור יראה להם שבדינין שהתביעה בין שני בני אדם והוא צריך לשאת ולתת ביד מפני שבעל דין קשה מעכב כל שלא היה לו רשות לא היה לו להכניס עצמו בכך אבל אם היה לו רשות הרי הוא מוכרח להכניס עצמו על כרחו על בעל דבר ופטור אבל איסור והיתר אין לו לישא וליתן ביד על כרחו של בעל דבר אלא יגלה דעתו ובעל דבר מה שירצה יעלה וקולר תלוי בצוארו וא"כ יש לו להורות בלא רשות להפרישו מאיסור ואפילו טעה פטור ואפילו נשא ונתן ביד להפרישו מאיסור הואיל ולא על כרחו הוא עושה הא אם היו הבעלים מעכבים והוא נושא ונותן ביד על כרחו דין הוא שיתחייב ואפילו הורשה שאין הרשות צריך לו ליפטר וכן אין מועיל לו במקום שהוא נכנס לפנים מתחומו אבל כל שלא עשה כן אין לו צד בתשלומין אע"פ שהבעלים השליכו על פיו והוא שאמרו אי גמיר רשותא למה ליה כלומר הרי יכול להורות ולהיפטר שהרי אינו צריך לישא וליתן ביד ואף חכמי הדורות שלפנינו רמזוה כן אלא שהוספנו על דבריהם או שביארנום ונמצאת למד שר' טרפון שהאכיל פרה לכלבים פירשו או שנעשה על פיו או שהאכילה הוא בעצמו אלא שלא עשה כן על כרחו של בעל דבר:

שבעה משקין מכשירין את האוכלין לקבל טומאה והם המים והטל והשמן והיין והחלב והדם והדבש אבל מי פירות ומי בצים וכיוצא באלו אין מכשירין כלל הא כל מים שבעולם אפילו עכורים הרבה כמי האגמים הסרוחים מכשירין ולענין מי חטאת פסולין אפילו לא נסרחו הואיל ואינן מים חיים וקרמיון ופיגה והם שמות שני נהרות יש בהם לשונות יוצאין מהם ונקוים כאגמים והם פסולים למי חטאת אבל הם עצמם מים חיים הם וכשרים וכמו שביארנו בבבא בתרא פרק הספינה:

לתיתת החטים בפסח והוא שרייתן במים וכתישתם במכתשת להסיר סובנן ולטחנן מותר ומ"מ אין אנו בקיאין בענינים אלו ומתוך כך הסכימו הגאונים לאסרה בזמן הזה ופורץ גדר ישכנו נחש:

אע"פ שבארנו שהתלמיד ואפילו הורשה אין לו להורות במקום רבו לענין הפרשת איסור מיהא צריך לגלות דעתו מהרה כדי שיפרוש הלה מאיסורו שכל שיש שם חלול השם אין חולקין כבוד לרב אלא שמ"מ ראוי לו שלא לומר כן במוחלט אלא דרך שאלה כלומר היאך אתה עושה דבר זה והלא דבר זה יש בה איסור וכיוצא בזה מעשה בר' חייא שראה כהן בבית הקברות ואמר לו ולאו בן איש פלוני כהן אתה כלומר שהיה רוצה להפרישו אע"פ שהיה במקומו של רבינו הקדוש עד שהודיעו שבן גרושה היה ולא סוף דבר באיסור תורה אלא אף באיסור חכמים שהרי בתלמוד המערב ספרו במעשה זה שלא בבית הקברות היה אלא שראהו עומד בעכו בחציה שהוא חוצה לארץ והרי ארץ העמים אין טומאתה אלא מדברי סופרים:

יש רשות לראש גולה או לנשיא להרשות אחד מן החכמים אף להרשות אחרים מעצמן והוא שאמרו אמר ליה ר' יוחנן לרב שמן הרי אתה ברשותינו וכו' והרי ר' יוחנן לא נשיא היה אלא שנתנו לו רשות להרשות מי שירצה במקומם וכן כל כיוצא בזה ויש מי שכתב שראש הישיבה דינו כנשיא לענין זה:

כבר ביארנו ששנים שדנו אין דיניהם דין וכן ביארנו שיש מן הפוסקים חולקין בה לומר שדיניהם דין אלא שנקראין בית דין חצוף ר"ל עזי פנים מלשון חוצפא יסגי וי"מ לשון גלוי כלומר שאם חולקין צריך להוסיף עוד אחד מן השוק מ"מ אף לדעת זה דווקא שישבו מתחלה על דעת שנים אבל אם ישבו על דעת שלשה ונסתלק האחד וגמרוהו השנים אינו דין מעתה בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים כך ואחד אומר כך הולכין אחר השנים אבל אם אמר אחד כך ואחד כך ואחד אומר איני יודע או אפילו הסכימו השנים לדעת אחת ושלישי אומר איני יודע צריך להוסיף עוד שנים והולכין בהן אחר הרוב שהרי על דעת שלשה ישבו והרי נגמר הדין בשלשה ואם היה מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים שנים עד שבעים ואחד ומשם ואילך אין מוסיפין אלא מעמידין את הממון בחזקת בעליו הא מ"מ כל שהוסיפו עד חמשה הולכין אחר הרוב אפילו אמרו האחרים איני יודע וי"א שאם ישבו תחלה על דעת חמשה אפילו רוב מזכין או מחייבין כל שאמרו האחרים איני יודע יוסיפו אע"פ שנשארו שלשה הואיל וישבו על דעת חמשה וי"א כן אף באחד שאמר איני יודע וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו ולא יראה לי כן ומ"מ אף הם מודים שאם אחר שהוסיפו שנים אמר אחד איני יודע הואיל ונשארו חמשה אין מוסיפין עוד ומ"מ דין תוספת זה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות יתבאר ענינו יותר במקומות שבמסכתא זו:

מאחר שבארנו ששנים שדנו אין דיניהם דין הרי בעלי דין יכולין לחזור בהם אף בלא טעות ומ"מ דווקא בשלא קבלום עליהם בעלי דין אבל אם קבלום עליהם אין יכולים לחזור כמו שיתבאר: