מאירי על ראש השנה סו

המשנה התשיעית סדר תקיעות וכו' כונת המשנה לבאר סדור תקיעות ומנינם ושיעורן ואמר על זה סדר תקיעות וכו' יצא לנו מסוגיית הגמרא שאע"פ שלא נתפרש בתורה שופר אלא תרועה וכן שלא נתפרשו בה אלא שתי תרועות זכרון תרועה ויום תרועה וכן שלא נתפרש בה ענין פשוטה לפניה ולאחריה מ"מ כשהוקשו מקראות אלו של ר"ה למקראות של יובל שהוזכרה בו שופר והוא אמרו והעברת שופר תרועה וכן שהוזכרה בו לשון העברה והוא אמרו והעברת תעבירו שלמדנו מהם שכל תרועה יש פשוטה לפניה ולאחריה נצטרפו ר"ה ויובל ליתן את האמור בזה לשל זה ונמצא שהתורה צותה בשלש תרועות שכל אחת פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה ונמצאו בין תרועות ותקיעות שלפניהם ולאחריהם תשע והוא אמרו שלש של שלש שלש ר"ל שלש תרועות שכל אחת משלש תקיעות עם גופה של תרועה והם גוף התרועה ופשוטה שלפניה ופשוטה שלאחריה ולא דברו במשנה זו משברים כלל שהשברים בכלל תרועה הם.

שיעור תקיעה כשלש תרועות וכו' לפי מה שנראה לי בביאור סוגייא זו הבאה על משנה זו בגמרא דבר זה הוא שהיה סבור זה התנא שהתרועה שלש טרימוטות לבד ר"ל שלש מן היללות התכופות כמו שאמר אח"כ שיעור תרועה שלש יבבות ומתוך כך הוא אומר שהתקיעה שיעורה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטות שיעור תרועה כשלש יבבות פי' טרימוטות כמו שכתבנו ובבריתא פירשו בתרועה שהיא כשלשה שברים והם היללות היוצאות דרך מתון והארכה והשבר הוא שיעור שלש טרימוטות נמצאו שלשה שברים תשע טרימוטות נמצא שבשיעור תקיעה לא נחלקו שלדברי הכל שיעורה כתשע טרימוטות אבל בתרועה נחלקו שלמשנתנו שיעורה שלש טרימוטות ולתנא דבריתא תשע והלכה בשיעור תקיעה כשניהם ובשיעור תרועה כתנא דבריתא ונמצא שיעור תקיעה ושיעור תרועה ושיעור שלשה שברים כלם שיעור אחד לתשע טרימוטות אלא שאין לנו עכשו עסק בביאור שלשה שברים כלל וכן הלכה לדעתנו ומ"מ לענין פירוש ראוי לשאול שהרי הקשו בגמ' על מה שאמרו במשנה שיעור תקיעה כשלש תרועות ממה שאמרו בבריתא שיעור תקיעה כתרועה ותירץ תנא דידן קא חשיב תקיעות דכלהו בבי פי' תקיעות ראשונות שאין צורך למנות את האחרונות שפשוט הוא שכל התקיעות שיעורן שוה וא"כ תקיעות ראשונות של שלשה סימנים אלו כשלש תרועות שבהם והוא ענין תקיעה כתרועה האמור בבריתא שאף הוא לא כיון בה אלא לראשונה והוא שאמר תנא ברא קא חשיב דחד בבא ולא פליגי ואחר שכן מה הועלנו עדין להיות תקיעה אחת כתרועה אחת אחר שהוא סובר שהתרועה אינה אלא שלש יבבות וכי עלה על דעת התנא שלא תהא התקיעה אלא כשיעור שלש טרימוטות וזה אי אפשר וכל שכן למי שפירש תקיעות דכלהו בבי על כלן שנמצאת התקיעה כחצי תרועה ונמצאת שיעורה לתנא שלנו טרימוט וחצי ואין אלו אלא דברים של תפלות ומפני זה נראה לי לפרש בסוגיית הגמרא שתנא של משנתנו לא דבר אלא על תקיעה אחת לבד ואמר ששיעורה כשלש תרועות שהן תשע טרימוטות לפי מה שסובר שהתרועה שלש יבבות ומה שתירץ בגמרא תנא דידן קא חשיב תרועות דכלהו בבי ר"ל על הראשונות כמו שביארנו ומתוך שעלה לו תירוצו לשעתו לא הרגיש בקוצר שיעור התרועה וכשחקרו עוד על התרועה בענין מה שנאמר בה במשנתנו כשלש יבבות והקשו עליה ממה שאמרו עליה בבריתא כשלשה שברים אמרו בהא ודאי פליגא ובלשון זה נעקר כל מה שתירץ בראשונה כלומר ודאי דרך אחרת אנו צריכים בזו ובהא ודאי ר"ל בתרועה הוא המחלוקת ותנא של משנתנו לא דבר אלא בתקיעה אחת לבד ואמר ששיעורה כשלש תרועות מפני שהוא סובר בה שהיא שלש טרימוטות ותהא התקיעה תשע טרימוטות ותנא ברא סובר בתרועה שהיא כשלשה שברים שהם תשע טרימוטות ולפיכך הוא אומר שיעור תקיעה כתרועה ושניהם לא דברו אלא על תקיעה אחת ולמדת שלא נחלקו בתקיעה אלא על התרועה שזה סובר בה שלש טרימוטות וזה סובר בה תשע והוא שפסקנו כתנא ברא בשיעור תרועה וכשניהם בתקיעה ונמצא הכל על שיעור אחד שלא לפחות ממנו יוסיף כמה שיוסיף וגדולי המחברים פירשו תקיעות דכלהו בבי על כלן ונמצאת תקיעה כחצי תרועה אלא שפסקו בתרועה כשלשה שברים ונמצאת תקיעה כשיעור שבר וחצי ואין הדברים נראין לענין פסק וכל שכן שלענין פירוש אי אתה יכול לישבם שהרי הם מעמידים שתנא של משנתנו דבר על כל התקיעות עם היותו סובר שתרועה כשלש יבבות.

תקע בראשונה וכו' כגון מי שתוקע ביחיד תקיעותיו כלן רצופות ותקע תקיעה אחרונה של סימן ראשון והאריך בה כשני שיעורין על דעת שתעלה לו לאחרונה של סימן זה ולראשונה של סימן האחר אין בידו אלא אחת ויצא ידי אותה של סוף סימן ראשון ולא ידי ראשונה של סימן שני וכן הלכה ובתלמוד המערב פירשו שאף אחת אין לו אחר שכיון בה לשנים והוא שאמרו שם לא רישא אית לה סופא ולא סופא אית לה רישא וכן יש מפרשים סוגיא זו בדרך זה כלומר אין בידו אלא אחת והיא אותה שכבר תקע כתקנה בראש הסימן והדברים ברורים כשטה שכתבנו תחלה וראיה לדבר בפרק שלישי כ"ח א' סוגיית המשנה הרביעית שאמרו שם למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא ומינה דתחלתה בלא סופה יצא והא תניא תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואמאי תסליק ליה בתרתי ותירץ פסוקי תקיעתא מהדדי לא מפסקינן כלומר שאין תקיעה אחת נפסקת לומר שתהא עולה מקצתה לכאן ומקצתה לכאן והרי אתה רואה שכשאמרו למימרא דשמע סוף תקיעה בלא תחלתה יצא לא הקשו מזו עד שדקדק ומינה דתחלתה בלא סופה יצא ואי אמרת לא עלתה לו כלל היה לו להקשות לאלתר למימרא דסוף תקיעה בלא תחלתה יצא והתניא תקע בראשונה וכו' ואם איתא ליפוק משום סופא ואפילו תמצא לומר דתחלתה בלא סופה לא יצא אלא שיש לומר בה דמאחר שתחלת התקיעה בפסול הוה ליה הפסק ומ"מ יש ראיה לדעתנו בסוגיית פיטס וחבית ולא עוד אלא שיש אומרים שאלו היתה התקיעה פסולה וצריך לעשות אחרת כל הסימן היה פסול שהרי היא מפסקת בין תרועה לתקיעה הראויה ולתקיעות ותרועות כסדרן אנו צריכים אלא שלדעתי אפשר שזה הואיל ומתכוין לתקיעה הראויה במקומה אינו פוסל ואע"פ שבשמועת ר' אבהו ביארנו בתקנתו שפסל טעם הדבר מפני שאף הוא אינו מכוין אלא מתורת ספק ומ"מ עקר הדברים כדעתנו אלא שבלקוטי גאונים ראיתי שפירשו זו של תלמוד המערב במתעסק ר"ל ששמע מקצתה מן המתעסק כלומר שהיה מתעסק במקצתה ונתכון במקצתה ומ"מ יש אומרים שאם היה היכר שנוי קול בין ראשונה לשניה עולות לשתים בדיעבד שהרי בתלמוד המערב אמרו אמרן כלן בנפיחה אחת יצא בדיעבד ופירושו על כל הסימן אלא שבבריתא אמרו לא יצא וכן דעת רבותי שמאחר שלמנין אנו צריכים אין השלמת מנין אלא בהפסק שביניהם אבל שברים ותרועה שבקשר"ק י"מ שצריך להיותם בנשימה אחת שהרי לדעת ר' יהודה כלן קול אחד כמו שהתבאר במסכת סוכה נ"ג ב' והם מפרשים בדבריו שצריך שיהא כלם בנשימה אחת כמו שאמר שם אין בין תקיעה ותרועה ותקיעה ולא כלום ולא נחלקו חכמים עליו אלא שאינו צריך והם דנים מזו מיהא בקשר"ק שהשברים והתרועה שכלם לשם תרועה נעשים שצריך לעשותם בנשימה אחת אף לדעת חכמים שלא נחלקו על ר' יהודה אלא שחכמים סוברים שאין כל הסימן חשוב קול אחד אבל במה שמסכימים עמו להיותו קול אחד אין ראוי להפסיק ומ"מ אנו מפרשים דברי ר' יהודה בהפסק שהייה ולא שיהא הפסק נשימה קרוי הפסק וכן פרשוה גדולי הרבנים ועוד שאף דרך המגנח והמיילל כך הוא ודי לבא מן הדין להיות כנדון וכבר הארכנו בזה באחרון של סוכה נ"ג ב'.

זהו ביאור המשנה והעולה ממנה לענין פסק ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם.

שופר זמן תקיעתו אינו אלא ביום ואם תקע בלילה לא יצא ובמקום אחר התבאר שאם השכים ותקע אם עלה עמוד השחר יצא: