מאירי על ראש השנה ס

המשנה השלישית בראשונה היו מקבלין וכו' אף משנה זו אע"פ שהיא מענין קצת חלקים שבספר אינה מענין הפרק אלא שנתגלגלה כאן בטעם גלגול משנה שלפניה ופי' המשנה הוא שבשעה שהיו מקדשין על פי הראייה היה יום שלשים לחדש תלוי בביאת עדים אם באו והעידו שראו את הלבנה היו מקדשין יום שלשים זה ואפילו היו עדים באים מן המנחה ולמעלה ר"ל תשע שעות ומחצה שכבר נשלם זמן תמיד של בין הערבים היו מקדשין והיו מקריבין מוסף תכף לביאת העדים ונשאר חדש שעבר חסר ואם לא באו כל אותו היום ר"ל יום שלשים היו מעברים חדש שעבר ומקדשין יום שלשים ואחד לחדש הבא ובראשונה היו מוחזקים להשוות עדות תשרי לעדות שאר כל החדשים לענין הנזכר והוא שהם היו מצפים ביום שלשים זה של אלול לביאת העדים ונוהגין בו קדש מתחלת לילו מחשש שמא יבאו עדים וכשבאו מקדשין לו קדושה ודאית ומחרתו חול גמור והיו מוחזקים בו שאף אם ישתהו העדים ביום שלשים זה עד שיעבור זמן המנחה כשיבאו מ"מ יהו מקדשין אותו היום לבד לאיסור מלאכה ולתקיעת שופר ולעשות מחרתו חול גמור כדין חשבון שאר החדשים ואע"פ שהיו עומדים בחזקה זו מעולם לא אירע להם כך בתשרי שיהיו עידי יום שלשים לאלול משתהים עד זמן המנחה אלא שהיו באים קודם המנחה והיו מחזיקים קדושה לאותו היום כמו שהיו נוהגים ומקריבים מוספיהם ותמיד של בין הערבים בשיר של קדש ופעם אחת נשתהו עד למנחה ומן המנחה דנו בעצמם שלא יבאו והקריבו תמיד של בין הערבים ולא ידעו באיזה שיר יקריבוהו אם בשיר של חול אם שלא יאמרו בו שירה כל עיקר ונחלקו בגמ' איזה מהם עשו יש אומרים שבשיר של חול הקריבוהו ויש אומרים שלא אמרו בו שירה כל עקר ואח"כ באו עדים ונתקדש היום בהכרח ונמצא שקלקלו בשיר של מנחה אבל בתמיד של שחר שקרבו בשיר של חול אין נקרא קלקול שהרי בכל השנים לא היו אומרים בו אלא שירה של חול שמתוך שלא היו העדים ממהרים כל כך לבא ברוב השנים קבעו בו שלא ישתנה בו שיר של חול בהקרבה תמיד של שחר וכן במוסף לא היה בו קלקול לא בשירו ולא בעקר הקרבתו שהרי מוספין כל היום והיו מקריבים אותו תכף לביאת העדים ואע"פ שעבר זמן תמיד של בין הערבים ואע"פ שאין שום קרבן מתאחר עד אחר התמיד כמו שאמרו פסחים נ"ח ב' עליה השלם כל הקרבנות שעת הדחק שאני אבל קרבן של מנחה שהיו רגילים בכל השנים לומר בו שיר של קדש ועכשו נעשה להם חול דבר זה נחשב להם לקלקול והתקינו סנהדרי גדולה שבאותו זמן שלא יהו מקבלין את העדים בתשרי אלא עד המנחה ושהיו מצפין כל יום שלשים ונוהגין בו קדש ואם באו עד המנחה יקדשוהו לבדו ויעשו המוטל עליהם ואם עבר זמן המנחה יקריבו תמיד של בין הערבים בשיר של חול ואם יבאו אח"כ מן המנחה ולמעלה יהיו משלימים יומם בקדושה הואיל ועבר רובו של יום בקדושה ולמחר עיקר הקדש לתקיעת שופר ולקרבנות היום ולמנות ממנו ליום הכפורים ולסוכות.

משחרב בית המקדש ולא היה שם חשש קלקול של שיר שהרי אין קרבן ומ"מ עדין היו מקדשין על פי הראיה התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש אף מן המנחה ולמעלה לקדש אותו היום למנות ממנו למועדות אלא שמ"מ היו נוהגים קדש אף למחרתו כעין תשלומין הואיל ולא נהגו יום ראשון מתורת קדושה מבוררת כמו שביארנו בפירושינו במסכת ביצה ה' א' וכך היו נוהגין אחר חורבן כל זמן שקדשו על פי הראיה ומכאן נשאר לנו בשני ימים של ר"ה להיותם קדושה אחת כמו שהתבאר בתלמוד ביצה ד' ב' ועוד זו התקין וכו' שאם באו עדים המעידים על ראיית הלבנה ובאו להם במקום הקבוע לסנהדרין בבית הוועד ולא מצאו שם ראש בית דין שהלך לו במקום אחר רחוק אי קרוב אין מטריחין את העדים לילך למקום שהוא שם שלא תהא מכשילן לעתיד לבא אלא חכמי בית דין הנמצאים שם יקדשו את החדש אם ראש בית דין רחוק מהם ואם קרוב להם ישלחו בעבורו.

זהו ביאור המשנה ותקנות הנזכרות בה היו נוהגות כל זמן שהיו מקדשין על פי הראיה ומה שבא עליה בגמרא כך הוא: