מאירי על ראש השנה נד

ניקב וסתמו אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר פי' אם בעוד שהיה נקוב היה נקב זה מעכב את התקיעה נמצא שסתימה זו גורמת את התקיעה ופסול אבל אם לא היה הנקב מעכב את התקיעה נמצא שאין סתימה זו מולידה את הקול אע"פ שנעשה צלול ביותר מכדי מה שהיה בסבת הסתימה וי"מ ענין מעכב את התקיעה בדרך אחרת לומר שאף אם היה הקול צרור מתחלה ונצלל מפני הסתימה פסול אע"פ שאם לא סתמו אע"פ שמעכב את התקיעה כשר שכל הקולות כשרין בשופר בין צלול בין צרור ולא עוד אלא שי"מ אם מעכב את התקיעה אחר הסתימה ופירושו אם נחלש הקול מחמת הסתימה או נצרר שמאחר שלא נעשית הסתימה כהוגן אינה בטלה אצל שופר והרי הם כשני ענינים ואם הסתימה עשויה כהוגן עד שהקול יוצא בלא עכוב כמו שהיה מקודם בטלה היא לגבי שופר וכשר וראשון עקר ולא הצריכה משנה זו תנאי אחר לניקב וסתמו אלא שלא היה מעכב את התקיעה על איזה מן הצדדין שפירשנו בה ובגמ' הצריכו עוד תנאים להכשר זה כמו שיתבאר.

זהו ביאור המשנה ודינים שבאו עליה בגמרא כך הם.

שופר שהיה ארוך וקצרו הואיל ומ"מ נשתייר בו שיעור תקיעה אפילו קצר מחמת פסול שהיה בו כגון שהיה נסדק לארכו וחתך ממנו כל אותו הסדק כשר.

גרדו והעמידו על גלדו אע"פ שנתדקק הרבה הואיל ומ"מ אין הרוח יוצא משם מחמת דקותו כשר.

נתן זר זהב בשפת השופר במקום הנחת פה פסול שהרי הזהב חוצץ ואין אומרין בזה כל לנאותו אינו חוצץ שאין זה קול שופר אלא קול זהב הואיל והקול עובר דרך עליו שלא במקום הנחת פה כגון שפה עליונה או באיזה מקום שבשופר מבחוץ כשר ויש מכשירין אף מבפנים ומפרשים שמה שנאמר בסמוך צפהו זהב מבפנים פסול בצפהו כלו או רובו אבל זה שלא עשה אלא זר זהב סמוך לשפתו אין כאן חשש לא לשנוי קול ולא לקול יוצא מן הזהב ומ"מ עקר הדברים שכל בפנים פסול.

צפהו זהב פירוש כלו או רובו מבפנים פסול והוא הדין בהקף משהו לדעתנו שכל בפנים פוסל אף במשהו ולא תפשוה ברובו אף מי שמפרשה כן אלא מפני דין של צפהו זהב מבחוץ שהדבר תלוי בשנוי קול הן לחשיבות הן לגריעות שכל שנשתנה קולו אף בצפוי מועט פסול וכל שלא נשתנה אף בצפה את כלו כשר מעתה ראוי להזהר באלו שנוהגין להזהיב את השופר לנוי שיעמדו עליו בקיאים אם נשתנה הקול כלל.

נתן שופר בתוך שופר אם קול פנימי לבדו שמע ולא נשמע קול החיצון עמו כגון שפי השופר הפנימי יצא לחוץ והניח בו התוקע את פיו ותקע כשר אפילו נשתנה קולו בשביל החיצון אם קול חיצון שמע עמו כגון שהיה חיצון ארוך או שהיו שתי הפיות שוות שנמצא מ"מ שהקול יוצא מבין שניהם פסול שהרי שני שופרות שמע וי"מ מפני שהחיצון עקר התקיעה והפנימי חוצץ והוא שאמרו בתלמוד המערב שביטל פנימי חללו של חיצון ואין זה מין במינו שהרי דוקא אמרו כן בקדחו בזכרותו שהכל שופר אחד כמו שיתבאר אבל שופר אחר ודאי חוצץ.

הפכו ותקע בו הן שהפכו כהפיכת החלוק ר"ל פנימי לחיצון הן שהפכו בהרחבת פיו הקצר וקצור פי הרחב פסול.

הוסיף עליו כל שהוא אפילו במינו אפילו היה בו שיעור שופר אלא שזה רצה להאריכו והוסיף בו פסול מטעם שני שופרות וקצת מפרשים מעמידים אותה בשאין בו שיעור שופר וכמו שפירשנו במשנה בענין דבק שברי שופרות ואין דבריהם נראין שאם כן לא היה לו לומר עליו שלשון עליו מוכיח שהוא שופר הכשר ועוד שאם אין שיעור שופר מה הוצרך להשמיענו בשלא במינו והרי עדין אין כאן שיעור מ"מ לשטתם יראה דוקא בששיעור השופר כלפי פיו ויש מכשיר לשיטתם אף בלא כך.

נקב וסתמו כשר ובלבד בארבעה תנאים אחד שנתפרש במשנה והוא שלא היה הנקב מעכב את התקיעה ושלשה שנתפרשו בבריתא והם שתהא הסתימה במינו ושישתייר רוב הקפו שלם במקום הנקבים שלא יקיף הנקב או הנקבים רוב היקף השופר ברוחב מקום הנקב או הנקבים שאם כן אף בנשתייר שיעור שופר הנקב מערבבו ושישתייר בו שיעור תקיעה ואם חסר אחד מארבעה תנאים אלו פסול ויש מכשירין אותו בנשתייר רוב ארכו שלם אע"פ שלא נשתייר בו שיעור תקיעה ולכאורה כדבריהם נראה שלא ראינו בגמ' אלא סתימה במינו ונשתייר רובו שלם והם מפרשים רוב ארכו ולא ראינו שם בניקב וסתמו צורך שיור שיעור תקיעה ומי גרע ניקב מנסדק לרחבו ומתוך כך אנו מפרשים נשתייר רובו הנזכר כאן רוב הקפו וכל שכן שאנו צריכים לשיעור תקיעה ממנו ולמטה כלפי פיו לדעתנו או אף למעלה לדעת קצת מפרשים ומ"מ יש חולקים להכשירו בשלשה תנאים ולא עוד אלא שיש מכשירים בשנים ואין מזקיקין נשתייר רובו כלל אם סתמו במינו מצד שהם פוסקים כלשון אחרון האמור בגמ' שכל שבמינו אין אנו צריכים לרובו ואם נשתייר רובו אין אנו צריכים לסתמו במינו ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים פסקו כלשון ראשון ואע"פ שבכל התלמוד אמרו הלכתא כלישנא בתרא לא חששו לכך וכן יש מי שאומר שלא נאמר כן אלא בלשון איכא דאמרי ואין זה כלום אלא שאין למדין מן הכללות במקום שהסברא נותנת כדברי הראשון אלא שיש אומרים שלא אמרו הלכה כלישנא בתרא לקולא אלא בשל סופרים הא בדאוריתא ולחומרא לא נמצא שלדעתם מ"מ אין אנו צריכים אלא לשני תנאים ולדעת גדולי הפוסקים לשלשה ולדעתנו לארבעה וכן הסכימו חכמי האחרונים וכן עקר ונמצאת למד מ"מ שלא חלקה הבריתא עם המשנה כלל אלא מה שחסר זה גלה זה ויש מבלבלים את השמועה לומר שהבריתא חולקת עם המשנה ומביאים סעד לדבריהם מתלמוד המערב ומפרשים זה בכה וזה בכה ואף גדולי המפרשים סומכים ידיהם בקצת דברים אלא שמה שכתבנו הוא הנכון וכבר כתבנו דעותיהם בפירושינו.

נסדק לארכו פסול ולא סוף דבר על פני כלו כמו שביארנו במשנה ומטעם שני שופרות אלא אף אם נסדק כאצבע או פחות ואפילו נשתייר בו שיעור תקיעה אע"פ שאם ניטל הסדק כשר מ"מ כל זמן שלא ניטל פסול ואפילו דבקו וטעם פיסולו שכל שנסדק לאורך השופר כשיתחיל לתקוע בו יבקע השופר לקולו ומ"מ מגדולי המפרשים כתבו בדבקו שהבקיעה מצויה בו אבל קשרו בחוט של משיחה או של מיני מתכות כשר אם נשתייר כלפי פיו שיעור תקיעה שאין הבקיעה מצויה בו ומ"מ במקום שאפשר באחר אין ראוי להורות ולא עוד אלא שכל שדבקו בפנים חוצץ אף במשהו לדעתנו כמו שכתבנו למעלה.

נסדק לרחבו אפילו נסדק רוב הקפו הואיל ואין שום חסרון שיהא צריך סתימה ולא עכוב תקיעה די לנו כשישתייר שיעור תקיעה ומ"מ דוקא כשנשאר כלפי פיו כמו שכתבנו למעלה וכך כתבוה גדולי המפרשים אלא שגדולי הראשונים שבספרד מכשירים אף בשישתייר כנגד שפה עליונה.

וכמה שיעור תקיעה כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן והוא טפח שוחק.

היה קולו של שופר דק או עבה או צרור כשר שכל הקולות כשרים בשופר.

דרך שופר להיות כעין שופרות בתוכו קודם תקונו והם רכים ובסבת מים רותחים שהאומן מכניס את השופר לתוכם מסיר את כלן ונשאר העליון חלול כלו ואם לא הסירם או שלא הסיר המוח שבתוך הפנימי וקדח בו במקדח ונשאר מן המוח או מן הקרנות הרכים בדפני השופר העליון שמין במינו אינו חוצץ ואין דנין אותו כשופר בתוך שופר שהכל אחד.

סתימה במינו שכתבנו נסתפקו בה רבותי מהו נקרא מינו לענין זה ולקצת מפרשים ראיתי שלא סוף דבר ממין אותה בהמה אלא כל מין שופר ושלא במינו כגון זפת ושעוה אלא שאני מוסיף לומר שכל שאינו ממין שופר הכשר כגון פרה אין נקרא במינו וחוכך אני לומר שכל שאינו מאותו מין שופר עצמו אינו נקרא מינו ומה שהביאני לומר כך הוא שהרי בקדחו בזכרותו קורא את הקרן עצמו מין במינו ואלו היה שופר אחר אף ממין אותה בהמה היינו אומרים עליו שחוצץ ומ"מ אין בה הכרע הרבה מפרשים חולקים בקצת הדברים שכתבנו ומה שכתבתי נראה לי ברור לענין פסק כמו שכתבנו למעלה וכמו שהכרענו בפירושנו.

המשנה הששית התוקע לתוך הבור וכו' כונת המשנה לבאר שיש מקצת תקיעות יוצאות משופר הכשר שאין אדם יוצא בהם ואע"פ שכל הקולות כשרים בשופר מפני שאין זה קול תקיעה אלא קול הברה והוא שאמר התוקע לתוך הבור או לתוך הדות והתבאר במס' ב"ב ס"ד א' שהבור בחפירה לבד בלא הקף בנין והדות בבנין ר"ל שמקיפין את החפירה בבנין וכשאדם תוקע בתוכם קודם שיצא הקול מן הבור יתבלבל הקול באויר הבור עד שאף המדבר סמוך לבור דומה לו כאלו קול אחר יוצא משם כנגד קולו וכן הפיטס והוא חבית גדולה של חרס שהקול מתהפך בתוכו ומשתנה לקול הברה ואמר על אלו אם קול שופר שמע יצא אם קול הברה שמע לא יצא.

ולענין ביאור נראה לגאונים נ"ע שמשנה זו נשנית בשעת השמד שהיו מתחבאים בקיום המצות ופי' בגמ' בבור ודות שהעומדים בבור עם התוקע שומעין קול שופר שאין הקול מתבלבל עד שהוא עולה לאויר הבור וזה שבבור הואיל ושומע את הקול קודם שיעלה לאויר הבור יצא וכל שכן תוקע עצמו אבל לעומדים בחוץ או על שפת הבור הוא שאנו צריכים להבחין בין שמעו קול שופר לשמעו קול הברה שאם קול הברה שמעו כגון שהיה הבור צר ועמוק ביותר לא יצאו שאע"פ ששמעו תחלת תקיעה כשהתחיל לתקוע מ"מ כשהגיע הקול לאויר הבור נתבלבל לגמרי ולא נסתיימה תקיעתו בקול שופר ואם קול שופר שמעו כגון שהבור רחב יצאו ולא תחקור בכאן אם זה שבבור צריך לכוין שיוציא את שומעיו שמבחוץ אם לאו שאין זה מקום ביאורו ולמטה יתבאר.

ומ"מ לתוך הפיטס יראה לי שאף העומדים עמו אפשר שקול הברה שומעים מצד צליל קול החרס והכל לפי תכונת הכלי ואף לתוקע עצמו יש להבחין אם קול הברה אם קול שופר ומצאתי לי סעד בכך מדברי גדולי המחברים שחלקו משנה זו לשתי שמועות ובבור ומערה אמרו אותם העומדים בבור או במערה יצאו והעומדים בחוץ אם קול שופר שמעו יצאו ואם קול הברה שמעו לא יצאו ובחבית גדולה כתבו דרך כלל שהתוקע לתוכה אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא ולא חלקו בין אותם שבפנים עמו לאותם העומדים בחוץ וא"כ בתוך הפיטס אף לעומדים עמו ואף לתוקע עצמו יש להפריש בין אם קול שופר שמע או אם קול הברה שמע ומ"מ יש אומרים שזה שלא הפרישו גדולי המחברים לפיטס בין עומדים עמו לעומדים מבחוץ מפני שסתם פיטס אין הדבר מצוי להיות אחרים עמו הא כל שהיה כן דינו כעומדים עמו בבור ואינו כלום שמ"מ בתוקע עצמו הם מפרישים בין קול שופר לקול הברה אלא שנראה מדבריהם שהפיטס אף דרך התוקע אינו ליכנס לתוכו שכלי של חרס אדם חס עליו אלא שהוא עומד בחוץ ומכניס השופר לפנים ותוקע ומאחר שהוא עומד בחוץ דין הוא ליתן לו דין העומדים בחוץ וזהו שבבור ודות כתבו התוקע בתוך הבור בבי"ת ובפיטס כתבו התוקע לתוך החבית באות למ"ד.

זהו ביאור המשנה והלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם: