מאירי על ראש השנה נ

והמשנה הראשונה תיוחד לבאר אם לא נתקדש ביום עדות הראיה האיך הוא דינו ואמר על זה ראוהו בית דין וכל ישראל ר"ל ראוהו בית דין שלא היו צריכים לבדיקות וחקירות אלא שמ"מ היה סמוך לחשכה ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס ליל שלשים ואחד הרי זה מעובר ואפילו ראוהו כל ישראל שהיה לנו לומר שלא תהא צריכה לומר עליה מקודש אחר שנתפרסם לכל למדנו כאן שצריך וראיה זו שאנו דנין עליה י"מ שהיא ביום שלשים בערב קודם שנראו הכוכבים של ליל שלשים ואחד ולא הספיקו לומר מקודש עד שנראו הכוכבים ויש מוחים בפירוש זה שאם כן אפילו הספיקו לומר מקודש האיך יקדשו יום שלשים והרי ראיה זו מערב של שלשים ואחד היא אע"פ שלא נראו הכוכבים ומפרשים שהראיה בליל שלשים ר"ל ליל שמחרתו שלשים ולמחר נשתהו כל היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שנכנס ליל שלשים ואחד נחקרו העדים וכו' כלומר או שלא ראוהו בית דין אלא שבאו עדים על זה ונחקרו במתון ומתוך אריכות החקירה חשך היום ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ונכנס תחום יום שלשים ואחד הרי זה מעובר ומונין לכל המועדות מיום שלשים ואחד שלא הראיה מקדשת אלא קריאת הבית דין מקדשת ביום שלשים ואע"פ שהתחילו החקירה ביום שלשים והיה לנו לומר שהחקירה תחלת דין ואמירת מקודש כגמר דין ויקדשוהו בלילה כמו שאמרו בדיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה למדנו כאן שאמירת מקודש צריכה להיות ביום שלשים.

זהו ביאור המשנה והלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר.

המשנה השניה והכונה בה לבאר שאין החדש מתקדש אלא בשלשה ועל איזה צד מתקדש בעדות הבית דין עצמו ואמר על זה ראוהו בית דין בלבד ר"ל שכל הסנהדרין ראו את הלבנה בחדושה ולא באו עדים אחרים יעמדו שנים ויעידו בפני האחרים שצריכים הם לקדש על פי עדות ופי' בגמ' כגון שראוה בלילה שלא היה זמן קדוש והלכך צריכים הם לעדות למחר שאם יקדשו הם עצמם על מה שראוהו בלילה הוה ליה כאלו קבלות עדות בלילה ואין מקבלין עדות אלא ביום שאלו ראוהו ביום לא היו צריכים לעדות אלא שיאמרו מקודש בשעת הראיה וראיה זו אתה מפרשה בלילה שמחרתו שלשים ואתה מדקדק בפירושה שאם ראוהו ביום מקדשין אותו ועל כל פנים אתה צריך לפרשה ביום תשעה ועשרים בערב וא"כ ביום עשרים ותשעה היו מקדשין יום שלשים וזהו שכתבו גדולי המחברים ראוהו בית דין עצמם בסוף יום עשרים ותשעה קודם שיראו הכוכבים אין צריכים עדות אלא הם עצמם אומרים מקודש כלומר שיהא יום מחר מקודש ולמדת שביום תשעה ועשרים היו מקדשין יום שלשים לפעמים ראוהו שלשה והם מן הסנהדרין ופי' בגמ' שראוה בלילה שאלו ראוה ביום היו אומרים הם עצמם מקודש אא"כ רצו לחלוק כבוד לחביריהם אלא לילה היה ולא היו יכולין לקדש עד מחרתו ולמחרתו צריך שיתקדש בעדות הרואים ואין כאן עדים אלא הם והם מגדולי הסנהדרין וראויים לקדש יותר מן האחרים יעמדו שנים מאלו השלשה ולא יהא גדול שבהם בכלל אלו השנים ויושיבו מחביריהם שבסנהדרין אצל היחיד הגדול שבשלשתם ויעידו אלו השנים לפניהם ויקדשו ואלו לא היו מכלל גדולי הסנהדרין היו שלשתם מעידים לפני חביריהם ומתוך שהם מגדוליהם הוצרכו ליחלק שנים מהם ולהושיב מחבריהם אצל היחיד ומ"מ היחיד אינו מקדש ביחידי אפילו הוא מומחה אע"פ שבדיני ממונות אמרו מומחה לרבים דן אפילו ביחידי שאין לך מומחה יתר ממשה רבינו ואעפ"כ נאמר לו עד דאיכא אהרן בהדך ואע"פ שבאהרן עמו מיהא הספיק לו מ"מ ממשה ואילך אין קדוש אלא בשלשה.

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומה שבא עליה בגמרא כך הוא.

לפי דרכך למדת במשנה זו שמי שראה את החדש והוא ראוי להעיד עליו אלו הזקיקוהו לכך הוא נעשה דיין עליה אחר שלא העיד עליה עדין הא אם הוא מעיד עליו אי אפשר לו להיות דיין עליה אחר שהעיד ושמא אתה דן כן לכל הדברים לפיכך אתה צריך לידע שיש דברים שמאחר שראה אותם אע"פ שלא הוזקק להעיד עליהם אינו נעשה דיין על אותו דבר כלל ויש לך דברים שאפילו ראה את הדבר והעיד עליו נעשה הוא בעצמו דיין על אותו דבר הא כיצד בדיני נפשות אין עד נעשה דיין כלל אפילו לא העיד עליו כיצד סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש אפילו ראוהו ביום אין ממיתים על פי ראייתם אלא מעידים הם לפני האחרים והאחרים שלא ראו דנין אבל הרואים אין דנים אותו אפילו לא העידו שמאחר שראוהו שהרג אין רואין לו זכות כלל כמו שיתבאר במקומו במסכת סנהדרין בקיום שטרות הואיל ומדברי סופרים היא אפילו העידו נעשין דיינים כיצד שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מכירין את החתימות ושלישי אינו מכיר מעידים השנים לפני השלישי ואח"כ נעשים כלם דיינים ומקיימין וחותמין על קיומה כמו שיתבאר במקומו במס' כתובות כ"א ב' שאר דינין שבתורה כגון דיני ממונות הרי הם אמצעיים בין שני אלו ואם העידו אין נעשין דיינים הא אם לא העידו אע"פ שראו נעשין דיינים בהעדת האחרים על הדרך שביארנו כאן בעדות החדש: