מאירי על פסחים צט

מקום שנהגו וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שבא לבאר דין איסור מלאכה בארבעה עשר ושזה הפרק אמנם יסוד ענינו לבאר זה החלק לבד אלא שעל ידי שתלה מקצת דברים שבענין זה במנהג הזכיר בו הרבה דברים שלא מכוונת המסכתא שהן תלויות במנהג גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אחד במה שהוא עיקר הכונה לבאר דין מלאכה בי"ד והשני לבאר הדברים שנתגלגלו על ידי זה מן הדברים התלויים במנהג גם כן:

ובמשנה הראשונה החל לבאר החלק הראשון והוא שאמר מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואל ישנה אדם מפני המחלוקת אמר הר"ם לפי שאמרו נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם שהוא מורה כי כשהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין אינו עושה התנה ואמר כי זה הדין לא שייך והעיקר אל ישנה אדם מפני המחלוקת ומה שהכריחנו לחייבו שלא לעשות במקום שעושין כל זה אינו נראה שנוי שיבא ממנו מחלוקת אבל השנוי הוא אם יעשה במקום שאין עושין או יעשה דבר משונה ממעשיהם או ימחה בהם אבל הבטלה אין בה מחלוקת:

אמר המאירי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין ר"ל עד חצות היום ומקום שנהגו שלא לעשות אף עד חצות כדי שלא ימשך אחר המלאכה ויבא לידי שכחת ביעור חמץ אין עושין הא מחצות ולמעלה אין הדבר תלוי במנהג אלא בכל מקום אין עושין ופירשו בתלמוד המערב הטעם אינו דין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו ואע"פ שתמיד נשחט כל השנה בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט (בשש) [בשבע] ומחצה וקרב (בשבע) [בשמונה] ומחצה והפסח אחריו כמו שיתבאר בפסח שני מ"מ כבר אמרו שם הדא דתימא למצוה אבל לעכב תנינן שחטו קודם חצות פסול לאחר חצות מיד וקודם תמיד כשר ומכיון שהוא כשר אף הוא קרוי זמן הפסח ואינו בדין שיהא קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו:

ומכאן דקדקו קצת מחברים שבזמן הזה שאין בו קרבן אף מחצות ולמעלה תלוי במנהג עד המנחה שמן המנחה ולמעלה מיהא אף שאר ערבי ימים טובים נאסרו הא עד המנחה מיהא תלוי במנהג ואין הדברים נראין שלא הזכירו טעם זה בתלמוד המערב אלא להפליג באיסור אבל מתחילה עיקר הכונה צריך הוא להשתדל שלא להתרשל בענין הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת שאדם צריך לטרוח בהם מוסף על שאר צרכי ימים טובים ועוד שהרי בכמה דברים העמידו התקנות אף לאחר חורבן וכן כל דבר שבמנין אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזרה והרי מצינו בפרק זה שר' מאיר וחכמים נחלקו בגמר מלאכה והתחלתה ולא נחלקו על זמן בית המקדש שהרי בימיו של ר' מאיר לא היה בית המקדש קיים אלא ודאי אף בזמן הזה כן וכן ראיה ממה שאמרו בפרק אחרון ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך ונסתפק להם אם משום פסח אם משום מצה ואמר על זה רב ששת הוה יתיב בתעניתא כולי יומא ואמרו נימא ס"ל דמשום פסח הוא וס"ל כמ"ד מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית שהוא כשר ואע"פ שתירצה שלא מטעם זה היה אלא מפני שהוא אסטניס ואילו היה אוכל בשחרית לא היה אוכל בערב מ"מ משמע שאילו היה הטעם משום פסח לדעת האומר שזמנו כך היום ראוי היה לו להתענות כל היום אע"פ שבטל קרבן וכן הדין לדעת פסק שזמנו מחצות ולמעלה צריך להתענות מחצות ולמעלה אילו היה משום פסח אע"פ שאין כאן קרבן וכן הדין באיסור מלאכה שהיא לדעת תלמוד המערב משום פסח שאף בזמן שאין פסח אסור וכל שכן שיש בזו צירוף שאר דברים כגון צורך טורח הגעלה וביעור והכנת מצה ומרור וחרוסת על הדרך שביארנו:

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין או ממקום שאין עושין למקום שעושין נותנין לו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואין עושין אם במקום שעושין מצד חומרי מקום שיצא משם ואם במקום שאין עושין מצד חומרי מקום שהלך לשם ומה שאמר ואל ישנה אדם מפני המחלוקת א"א לפרשה בדרך אחר אלא על אחת מהן וכשתפרשנה על הראשונה ר"ל ממקום שעושין למקום שאין עושין פירושו אל ישנה אדם לעשות מלאכה בכאן מפני המחלוקת שכשיראוהו עושה מלאכה והם אינם עושים והם בטלים ועוסקים בצרכי יום טוב מבזים אותו ומעמעמים עליו וכשתפרשהו על האחרונה ר"ל ממקום שאין עושין למקום שעושין אף בזו אל יעשה וא"ת והרי נמצא משנה שהם עושים מלאכה והוא יושב ובטל ויש כאן מחלוקת וכבר אמרת אל ישנה אדם מפני המחלוקת כך פירושו זו שאמרנו להחזיק כמנהג מקומו ושלא לעשות אף במקום שעושין אל ישנה בו מצד יראת מחלוקת שאין בזו מחלוקת כלל שכל האחרים שרואים אותו בטל אין דנין אותו שמצד איסור הוא נמנע אלא אפשר שאין לו מה לעשות או שאינו בריא וכמה בטלני איכא בשוקא שאין אדם נותן לב עליהם למה הם מתבטלים:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שבענין חומרי מקום שיצא ושהלך צריך לבאר קצת תנאים ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא להשלמת דינים אלו עם שאר דברים שנתגלגלו בהם אלו הם: