מאירי על פסחים צח

עם הארץ במקום שאין גדול ממנו עמו אסור לאכול בשר שכמה ספקות מזדמנות בשחיטה ובטרפות ובמליחת בשר ובתערובות אוכלין והוא אינו יודע דרך צחות אמרו זאת תורת הבהמה כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר ושאינו עוסק בתורה אינו אוכל בשר:

עם הארץ פעמים שמותר לנחרו אף ביום הכפורים שחל להיות בשבת שהרי אינו יודע טיבן של מצות ודרכי הדתות ונמשך אחר טבעו כבהמה ופעמים שימצאוהו רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורשה ויהא מותר להרגו אף בשבת כמו שהתבאר במקומו ואע"פ שאף בחכם שאירע לו כן עושין לו כן מ"מ אין ספק עליו בדברים אלו חס ושלום ומ"מ יש מפרשים מתוך כך עם הארץ אף כשנראהו בדרך עם איזו ערוה חושדין אותו שבדעתו לאנוס ודנין אותו במחשבתנו כאותם שמותר להרגם ולא נאמרה לעשות בו מעשה שאין הורגין על האומד אלא שמותר להחזיקו בכך וראוי ליתן לב על כך ודרך צחות והפלגת דברים אמרו בה רבי אמור לשחטו ואמר להם זה טעון ברכה וזה אין טעון ברכה וזה כולו דרך צחות שאף השוחטו אף לכוונת אכילה אין בו ברכה אין זה מברך אלא מנאץ ואע"פ שאין לאו באכילת בשר מהלכי שתים מ"מ איסור יש בו כמו שהתבאר במקומו וכן אמרו מותר לקרעו כדג כלומר אף במיתה מנוולת ומה שאמרו מגבו כלומר הכאה שלא תהא בה רפואה וכמו שאמרו קרעו כדג מגבו מטמא באהל אע"פ שמפרפר ואסור להתלוות עמו בדרך מחשד שפיכות דמים על חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן:

כל המשיא בתו לעם הארץ כאלו כופתה לפני ארי מה ארי דורס ואוכל ואין לו בשת אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בשת ומ"מ עם הארץ שאינו מלוכלך במדות צריכים אנו להזהר שלא לביישו דרך הפלגה אמרו כל העוסק בתורה בפני עם הארץ כאלו בועל ארוסתו בפניו כלומר שאף היא היתה ראויה לו שנאמר מורשה קהלת יעקב ר"ל ההמון אל תקרי מורשה אלא מאורשה כלומר שהיא ארוסה של עם הארץ גם כן אלא שלא נכנסה עמו לחופה:

מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל ונשותיהם יותר מהם מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם ושנה פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים דרך צחות אמרו אמר ר' עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם עכשיו אני אומר מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב ויש גורסין אף בזו כחמור ובמסכת שבת ס"ג א' אמרו אם תלמיד חכם נחש הוא חגרהו על מתניך אם עם הארץ חסיד הוא אל תדור בשכונתו:

ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ר"ל שאין מזמנין אותו לעדות לשום דבר ואין מקבלין ממנו עדות ר"ל אם נזדמן לשם מאליו נראה מפני שמן הסתם חושדין אותו על השבועה ועל הגזל ודנין אותו פסול לעדות לגמרי וקשה לפרש אחר שאין מקבלין ממנו עדות כלל מה הוצרך לומר שאין מוסרין לו כלומר שאין מזמנין אותו להעיד ונראה לי שאין מוסרין לו עדות על קבלת עדות נאמר שאין מצרפין אותו להיותו נמנה עם שלשה לקבל עדות אחרים אע"פ שאין אחד מצוי לחטוא בפני שנים שמאחר שאין עדותו עדות אף קבלת עדותו אינה קבלה ואין מגלין לו את הסוד שמחזיקין אותו כהולך רכיל מגלה סוד ואין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים מפני שחשוד על הגזל ועל הגניבה ומטעם זה גם כן אין מוסרין לו קופה של צדקה והוא הדין שאין ממנין אותו פרנס על הצבור ובכלל זה היא ואין מתלוין עמו בדרך מפני שחשוד הוא על שפיכות דמים ועל העריות ומ"מ מכריזין על אבדתו זימנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל לה וכתיב יכין וצדיק ילבש ואין הלכה כדברי האומר אין מכריזין על אבדתו:

ולענין ביאור מיהא לא הכרזה ממש היא שאם יודע של מי היא אין מקום להכרזה ושמא תאמר שאם הכרזנו ונודע שהיא של עם הארץ אין מחזירין אותה חס ושלום שזו ודאי לא חלקו בה אלא פירושו אין מחזרין על הצלת אבדתו שאם ראה חמורו תועה והוא מכיר שהוא של עם הארץ אינו חייב לחזר אחריה ולשון הכרזה בכאן הוא שאינו הומה עליה להשמיע קולו להשתדל בחזרתה ומ"מ הלכה שחייב הוא לחזר אחריה כמו שכתבנו:

עם הארץ זה שהזכרנו ענינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא במצות ולא בדרך ארץ ומתוך כך חושדים אותו על כל הדברים על הדרך שהזכרנו ופסול לעדות לגמרי כמו שהתבאר בסוף ראשון של קדושין והוא שאמרו שם כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב ואמר ר' יוחנן ופסול לעדות ומ"מ יש כת אחרת של עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אלא שמ"מ עוסקים ביישובו של עולם וישנם במצות ובדרך ארץ וכת זו חומלין עליה ודנין אותה כישראל גמור לכל הדברים כשאר העם ואין חושדין אותם בשום דבר ומקבלין עדותן לכתחילה ומשום איבה וכן שאר הדברים ועל זו אמרו במסכת חגיגה כ"ב א' כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כר' יוסי שהוא חושש לאיבה כמו שהוזכר שם זהו דעת גדולי הפוסקים ומ"מ גדולי הרבנים סוברים שזו של חגיגה חולקת עם זו של פסחים שר' יוסי חושש לאיבה ומתיר לכתחילה וכאן לא חששו לאיבה וזו שנאמרה כאן לכתחילה נאמרה ומ"מ שתיהן בישנן בדרך ארץ ובמצות הם שנויות ואע"פ כן לדעת סוגיא זו לכתחילה לא וכן אין ממנין אותו אפוטרופוס על היתומים ועל קופה של צדקה שמתוך טרחו ועמלו יורה היתר לעצמו ואין מתלוין עמו בדרך שאינו יודע חומר שפיכת דמים וסבור שאין העמידה על דם רעהו קרויה שפיכות דמים הואיל ואינו עושה וכן בעדות לכתחילה לא שאינו יודע בהלכות עדות ואף הם מודים שכל שאינו אף במצות ודרך ארץ פסול הוא לעדות אף בדיעבד וכמו שהוזכרה בראשון של קדושין בהדיא כמו שביארנו שם ועיקר הדברים כדעת ראשון ודבר למד מענינו שהרי זו שאמרו מותר לנחרו ומותר לקרעו בלי ספק בשאינו במצות ובדרך ארץ היא אמורה:

שלשה שאכלו כאחת חייבים לזמן ואינם רשאין ליחלק ושיעור אכילה המחייבת לכך בכזית ואע"פ שכתוב ואכלת ושבעת וברכת לא נאמרה אלא על השתיה וכמו שאמרו ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילת כזית קרויה אכילה ואין אנו אחראין לאכילת שובע וכבר ביארנוה במקומה במסכת ברכות וכן ביארנו שעל שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת ועל שמועות טובות מברך הטוב והמטיב:

ונשלם הפרק תהלה לאל: