מאירי על פסחים פ

חטים שטבעו בנהר הוזכר בסוגיא זו שאסורין בפסח ואפילו למכרן לגוים אסרוהו שמא יחזור וימכרם לישראל אלא שימכרם לישראל מעט לזה ומעט לזה עד שיכלו קודם הפסח ומכיון שהוא מוכרם מעט לזה ומעט לזה אינו צריך להודיע שמכירתו מעט לזה ומעט לזה מוכחת עליו וי"מ אותה בהודעה והכל לפי מה שריסי עיניו של לוקח מוכיחות אם רוצה אותם לאכילת עכשיו או בא ליקח אותם לפסח ולגוי מיהא יראה שאף מעט מעט אסור שמא יחזור וימכרם לישראל ומ"מ לגדולי המחברים ראיתי שמוכרם לישראל אף כלן כאחד ודוקא בהודעה ולגוים מעט מעט ונראה לי שהם מפרשים שרייה רבא לזבוניה לגוים פי' כלו כאחד והקשו לו מבגד שאבד בו כלאים עד שחזר בו והוא שאמרו הדר אמר רבא נזבנינהו קבא קבא לישראל כלומר אף לישראל שכל שהוא מוכרו מעט מעט בדרך שהוא ניכר שלשעתו הוא רוצה לאכלם מותר אף לישראל וכל שכן לגוי שכל לקיחה מעט מעט ניכר הוא שלאכילת עצמו הוא צריך לו ובהודעה לישראל אין בו חלוק בין רב למעט אחר שהוא מודיעו אלא שמן הסתם אין ישראל לוקחו אלא קבא קבא וקבא קבא מותר אף שלא בהודעה אלא שמתוך שלא הותר בישראל אף קבא קבא אלא בזמן שהדברים מוכיחים שלאכילה קודם הפסח הוא רוצה בה הם מזקיקים להודעה ומאחר שהצריכו בהודעה לא הוצרכו לקבא קבא והדברים ברורים:

ושמא תאמר והרי תלית את הדבר בנתבקעו וא"כ אם לא נתבקעו יהו מותרין אף לישראל ואם נתבקעו ימכרם לגוי שהרי אם יחזור וימכרם לישראל ניכרים הם אין זה כלום שמא נתבקעו והגוי טוחנם ומוכר לישראל את הקמח או שמא יש ביניהם שנתבקעו ומובלעים בין האחרים ואינם ניכרים ולא עוד אלא שגאוני ספרד כתבו שלא תלו הדבר בבקוע אלא בלתיתה שמאחר שאין שם מים הרבה וכן שהוא עוסק בהם אינו בא לידי חמוץ עד שיתבקעו אבל חטים שטבעו הואיל ויש שם מים הרבה וכן שנחו לשם מתחמצים אף בלא ביקוע ולדבריהם חטה הנמצאת בתבשיל נאסרת בלא בקוע אלא שהם מצדדים להשוות לתיתה לתבשיל ששתיהם הביקוע מצוי בהם זו מחוזק השטיפה וזו מחוזק החום וי"מ שלא אמרו דין ביקוע אלא בשעורים אבל בחטים אף בלא ביקוע כן וכמבוקעים הם כמו שביארנו למעלה:

זה שכתבנו לפי דרכנו בחטים שטבעו מפני שנחו לשם כך הדין בחטים שנפל עליהם גשם שהרי המים נחים לשם מאחר שנידושה התבואה וי"א אף משנקצרה ומ"מ שק של חטים שנפל בנהר ולשעת והוציאוהו ויבשוהו זה היה מעשה והתירוהו גדולי אשכנז וכן בגשם היורד שבתחלת ירידתו מזדרזין ומכניסין אותו ומיבשין אותו לשעתו:

בגד שאבד בו כלאים כגון חוט של פשתן שנבלע בבגד צמר ולא נודע מקומו לא ימכרנו לגוי שמא יחזור וימכרנו לישראל ולא יעשנו מרדעת לחמור אף שלא במקום רכיבה שאע"פ שמרדעת החמור אין בו משום כלאים הואיל ובגד גמור הוא שמא יקרע בגדו ויטול ממנו טלאי לתקנו ולא עוד אלא שבמקום רכיבה אף בלא חשש נטילה אסור שלא הופקע מרדעת מדין כלאים אלא מצד שהוא קשה והקשה אין בו דין כלאים כמו שביארנו בראשון של ביצה אבל בגד רך במקום רכיבה אסור ואע"פ שמן התורה אף ברכים לא נאסר אלא דרך לבישה כל שברכים אסור מדברי סופרים אף בהצעה ורכיבה שמא תכרך נימא על בשרו כמו שהתבאר אבל עושה הוא תכריכין למת מצוה והוא הדין לשאר מתים אלא ששאר מתים אין צריכים לכך ואורחא דמילתא נקט ומפני שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ומ"מ כל שהוא ניכר אסור משום לועג לרש ובתוספות שאלו בדין זה למה אינו בטל ותירצו בה מפני שאין ביטול אלא באיסור המתערב בהיתר אבל מה שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בפני עצמו ועיקר איסורן הוא בתערובתן אינו בטל ואע"פ שבשר בחלב כן ואע"פ כן יש לו ביטול איסורי מאכלות שאני שאין איסורן אלא מפני הטעם וכל שאין בו טעם ראוי ליבטל:

מלילת הקדרות הוא מה שנזכר למעלה בענין לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא ונשנית בכאן בשביל דבר שנתחדש בה והוא שאם נתן חומץ על הקמח בלא מים ומלל יש בו צדדים שאף כשיחזרו המים ויבאו עליה אין מחמצת ונחלקו בה אם הוא בנתינת חומץ תחלה ואח"כ קמח או בנתינת קמח תחלה ואח"כ חומץ ובסוף הדברים אסרו את הכל משום לך לך לנזירא אמרין סחור סחור לכרמא לא תקרב ומ"מ בחסיסי מותר והם קמח של מצה אפויה וי"מ קמח של עדשים ואף בזו במקום פורצים אסור שמא יתפרצו להקל בכלן וגדולי הרבנים פירשו בחסיסי קמחא דאבישונא ואין הדברים נראין שהרי אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישונא:

האלפס והקדרה שהעבירן בין השמשות או משחשיכה מרתחים מעל הכירה לא יתן לתוכה תבלין שכלי ראשון כל זמן שהוא רותח מבשל הוא ואפי' לא היה בתבשיל חומץ וכיוצא בו מדברים החריפים אבל אם נתן התבשיל לתוך קערה או תמחוי הואיל ובכלי שני הוא נותן לתוכו תבלין שכלי שני אינו מבשל וכבר ביארנוה בשלישי של שבת:

המשנה התשיעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין נותנין את הקמח לתוך חרוסת ולא תוך חרדל אם נתן יאכל מיד ר' מאיר אוסר אמר הר"ם מחלוקת תנא קמא ור' מאיר אינו אלא כשנתן לתוך החרדל אבל לתוך החרוסת דברי הכל ישרף מיד לפי שהוא ממהר להחמיץ ועוד יתבאר תערובת החרוסת מה הוא בפרק אחרון:

אמר המאירי אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת פי' חרוסת הוא כמין כותח עשוי במיני פירות על ידי מים ומטבילין בו בשר ונותנין לתוכו חומץ ולפעמים נותנין בתוכו קמח להחליש כח החומץ והחדות שבו ומתוך שיש שם מים הקמח בא לידי חמוץ וממהר בכך על ידי החומץ שבו ואע"פ שאמרו למעלה חומץ מצמת צמית פירושו בתבשיל חם אבל בצונן כל שכן שממהר להחמיץ וכן אין נותנין אותו לתוך החרדל מטעם זה בעצמו ואם נתן יאכל מיד ור' מאיר אוסר אלא שישרף והלכה כחכמים ופי' בגמ' לדעת רב כהנא דוקא לתוך החרדל אבל בחרוסת מיהא הכל מודים שישרף לאלתר שאין בו חדות כל כך שיעכבהו מלהחמיץ ומ"מ לדעת רב הונא בשניהם נחלקו כסתם משנתנו ועל שניהם נאמר שהלכה כחכמים וכן נראה לי אלא שגדולי הפוסקים פסקו כרב כהנא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה העשירית ובאה הנה אגב גררה ואמר אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות אבל סכין ומטבלין אותו בהן ומי תשמישו של נחתום ישפכו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם אמר השם ית' בפסח ובשל מבושל במים ולפי ששנה הבשול בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בישולו במי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהם אחר שנצלה ומי הבצק וכל הבצק ישפכו כמו שזכרו ובמקום מדרון כדי שלא יתקבצו וישארו במקום נמוך ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי אין מבשלין את הפסח במשקין ולא במי פירות ואע"פ שבאיסור בישול להדיא נזכר בו במים מ"מ כל בישול במשמע ושמא תאמר אף זו מה הוצרכה והלא בהדיא נאמר כי אם צלי אש מתוך כך יש מפרשים אותה בשצלאו מתחלה כהלכתו ואומר שאף בישול שאחר צלי אסרה תורה אע"פ שקדם צלי לבישול ואע"פ שכל שקדם צלי מ"מ צלי אש הוא הרי מ"מ חל עליו שם איסור בישול אח"כ והתורה אמרה ובשל מבושל מכל מקום כמו שיתבאר בגמ' וכל שכן שאסור במים אבל סכין אותו בשמן בשעת צלייה ובשאר מי פירות חוץ מן המים וכן מטבילין את הבשר בהם בשעת אכילתו כהטבלה בכותח שאין כאן הפגת טעם של צלי ומ"מ במים אסור:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: