מאירי על פסחים עח

כלאי זרעים אין נוהגין אלא בארץ ובארץ מיהא כל הזורעם לוקה ואין איסורם אלא בששני המינים יונקים זה מזה ושהדבר נראה כן לעין כמו שביארנו בתשיעי של שבת וכן ביארנו שם מה שהוזכר כאן שכל ערוגה מרובעת ששה טפחים על ששה טפחים יכול לזרוע בתוכה חמשה מיני זרעים ארבעה בארבע רוחות הערוגה בנקודות אמצעיות שבכל רוח ואחת באמצע כל הערוגה בנקודת מרכזה ותכונת הזריעה מבולבל ביד מפרשים ולשיטתנו יש בכל הזריעות שבארבעת הרוחות בכל אחת מהן גרעינין הרבה עד שאורך הזריעה בכל אחת מהן שלשה טפחים ורחבה טפח והזריעה שבנקודת האמצע ארכה טפח ורחבה טפח ונמצא שמשפת אורך כל אחת מהן עד הקרן טפח ומחצה מכל צד ומשפת רחבה עד שפת זריעת האמצע טפח ומחצה וכך היה ידוע להם שבשיעור הרחקה זו אין יונקים זה מזה אע"פ שנראים כמעורבים לכשיצמחו ודבר זה דוקא בזרעוני גנה כגון כרפס וכוסבר וחזרת וכרוב שהן נאכלין כירק והוא הנקרא בסוגיא זו מיני ירקות וטעם היתרם מפני שאין דרך לזרוע מהם אלא מעט אבל מיני זרעים והם אותם שאין אדם אוכל אלא הזרע כגון תבואות וקטניות ופשתן וחרדל אין נזרעין בערוגה אחת מפני שאדם זורע מהם הרבה ויבאו לידי מכשול וחזרת או כרוב שכללנו במיני ירקות אפי' הוקשה קלח שלהן וגדל אין צריך להרחיב לו מקום ר"ל להרחיק ממנו שלא יזרעו בסמוך לו מין אחר בשיעור זה אלא בהרחקה יתירה עד בית רובע ר"ל בכדי זריעת רובע קב אבל דלעת שבא לזרוע תבואה בצדה מרחיק בית רובע מפני שנמשכו עליה ואף היא החזיקה מקום גדול כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השמינית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק החמישי והוא שאמר אין שורין את המורסן לתרנגולים אבל חולטין האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ אבל שפה היא על בשרה יבש לא ילעוס אדם חטים ויתן על מכתו מפני שהן מחמיצות אמר הר"ם מורסן ידוע והוא קליפת החטים העבה ושורין הוא שישרו את המורסן במים וישימו אותו לפני התרנגולין שיאכלו אותו כדרכן בנחת וחולטין הוא שילושו הקמח במים חמים בחוזק הרתיחה ונהגו העם לאסור זה והתלמוד התיר אותו ושפה פירושו האשה מחככת בשרה במורסן וילעוס הלעיסה בשינים:

אמר המאירי אין שורין את המורסן לתרנגולין מפני שהוא בא לידי חמוץ בין במים חמין בין בצוננין אבל חולטין ברותחין שמרוב החום מתבשל המורסן לשעתו מפני שהוא קל להתבשל ואינו בא עוד לידי חמוץ:

האשה לא תשרה את המורסן במים ותוליך בידה למרחץ לשפשף בו להסיר את הזיעה אבל שפה על בשרה יבש אע"פ שבשרה טופח שבמעט לחות כזה אינו מתחמץ:

ולא ילעוס אדם חטים כדי ליתן על גבי מכתו לרפואה מפני שמחמיצות בכסיסתו ברוק שבפיו שכל לחותו של אדם כגון רוקו וזיעתו ומי רגליו ושאר הליחות המימיים ולהוציא את הדם מים גמורים הם להחמיץ וכן בשאר בעלי חיים ואע"פ שהדבש והחלב נכללו במי פירות אין אלו מן הלחויות המימיים שהרי החלב דם הוא מעקרו והדבש מתילד מן המזון אלא שהטבע מכינו לשם ומכשירו למאכל:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

אירע מעשה לפני רבותי' שבנרבונאה שהכניסה בהמה את פיה בשק של קמח וירד רירה עד שנמצא בשק כעיסה וכעין שאור והורו לרקדה יפה וכל שיעבור דרך הנפה מותר והשאר אסור ואף בשק של קמח שנפל בנהר הורו כן וכן אירע שם בשק מלא קמח שרקדוהו ואחר שנתרוקן השק מצאו בו גלדי עיסה בדפני השק והתירו כל המרוקד:

לעיסת חטים זו שהזכרנו אם עבר ועשה עובר ואין בטול מועיל בה שהרי אף הוא רוצה בקיומו ושמא תאמר והרי שלא כדרך הנאתו הוא והרי אמרו שעושין רטיה מחמץ או מלוגמא מחמץ כמו שכתבנו בראש הפרק בשם גדולי המחברים יראה לי שזה דרך הנאתו הוא שדרך החטים אין עיקר הנאתם לאכילה אלא לכוס ועיקר הכסיסה לרפואה או שמא מכח איסור בל יראה ובל ימצא כמו שכתבנו שם:

גדולי המחברים כתבו שמותר ללוש מורסן או קמח לתרנגולין ומאכילן מיד או נותן לפניהם והוא עומד על גבם עד שלא ישהא בפניהם כדי הלוך מיל וכל זמן שהם מנקרים בו או שהוא מהפך בו בידו אינו מחמיץ וכשיפסקו מלאכול ישטוף הכלי במים וישפוך במקום מדרון וכן הוא בתוספתא:

אלו דברים שאין באים לידי חמוץ פת שנאפה מצה ואח"כ בשלו שמאחר שנאפה מתחלה אין בישול מחמיצו והחלוט שחלטו ברותחין ר"ל עיסת מצה שחלטה במים רותחין הרבה שרוב הרתיחה מבשלתו קודם שיחמיץ אבל אם אינם רותחין כל כך אלא כדרך שאדם מבשל שאדם מכניס את הדבר שרוצין לבשלו בתוכם קודם שירתיחו כל כך הרי הם מחמיצין קודם שיגמר בישולם והוא שאמרו אדמבשל אחמועי מחמע ומתוך כך נהגו הגאונים להחמיר ולאסור את החליטה מכל וכל מפני שאין אנו בקיאים בה וכן אסרו מטעם זה אותם הטפלות שקורין פאנאדא"ש שלחות הזב מן הבשר מעכב את אפייתם ובאות לידי חמוץ קודם גמר אפייה וכן באפוי שבשלו פרשו שהקמח שנאפה כגון קמח שנותנין בשולי הככר כדי שלא תהא העיסה מתדבקת בכלי שהוא עליו והיא נאפית עם הככר בתנור אם חזר וגררה ולשה באה היא לידי חמוץ וצריכה שימור ויש לפקפק באיסורן ולהתיר מצד שמועת קימחא דאבישנא שהרי זו ודאי אחר שנאפית כשיעור אפיית הלחם אפייה גמורה היא ואין לומר בה דילמא לא בשיל שפיר וכו' וכן נראה לי אלא שאין לפרוץ בדברי הראשונים:

קמח שהיה נופל לתוכו דלף אפי' כל היום כלו אינו מחמיץ כל זמן שהדלף טורד עליו בפגע טפה אחר טפה והוא הקרוי טיף טיף כנגד טיף טיף שכל שאין חמוצו בא אלא מצד הדלף כל שהדלף טורד אין כאן חשש הא אם היה הקמח שרוי במים מצד אחר אין דלף זה מעכבו מלהחמיץ:

מאכל קמח יש ששמו ותיקא פעמים שעושין אותו בקמח ושמן לבד ופעמים בקמח ושמן מעט על ידי מים ובשניהם רגילין ליתן מלח מעט זה שבקמח ומים אסור לעשותו הא של קמח ושמן מותר לעשותו ואע"פ שהמלח ניתך וחוזר למים מ"מ מעט מלח בשיעור זה אינו מחמיץ במקום שאין מים:

דרכן היה בקדרה שהיו בה נקבים דקים שהיו סותמין אותם בקמח שרוי במים וכשמבשלין בה אותו קמח מתבשל וכח החום מכניסו והנקבים מסתתמים ואמר שלא יעשו כן בפסח אפי' בקימחא דאבישנא והיא קמח של קליות שאדם עושה מן השבלים הלחות שאדם קולה אותם בתנור ומיבשם ולפעמים אוכלין אותם בעין ולפעמים עושין מהם קמח ופירשו הטעם שאע"פ שנקלו בתנור ואפוי שבשלו מותר שמא לא נקלו החטים בכל הצורך ובא לידי חימוץ ועל זה אמרו לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא וכו' ויש מפרשים בה שדרכם היה בקדרה ישנה לבשל בתוכה קמח במים לשאוב זוהמתה ואסור לעשות כן בפסח מטעם שהזכרנו ויש מפרשים בה שנוהגים היו לעבות את התבשיל בקמח כקצת תבשילין וזהו שפרשו בכאן קידרא בלשון תבשיל ולא לימחי וכו' כלומר לא יעבה ואמר שאסור לעשות כן בפסח:

אע"פ שמדין התלמוד החליטה מותרת כמו שביארנו לא יחלוט שני דברים כאחד אפי' שני גרעיני חטים שמא יגע האחד בחברו ויכנס בבקע שלו עד שלא יפרד ממנו ואין רתיחת המים עולה ביניהם ויבא לידי חמוץ והוא הדין לשני ככרות שמא יהיו נוגעות זו בזו ואין רתיחת המים עולה במקום נשיכתם:

ומכאן החמירו קצת רבנים להזהיר שלא יהיו הככרים נוגעים זה בזה בתנור ואיני רואה שרש בדבר שלא אמרוה אלא בחליטה שלא הותרה אלא מצד רתיחת המים וכל זמן שהרתיחה אינה מתגברת המים מחמיצין אבל התנור אינו כן שאף במקום נשיכתם והוא המקום הנקרא באיישול מ"מ אפייה גמורה היא ועוד שאף בחליטה אני אומר שלא נאמר אלא בחטים ומפני הבקיעה שבהם שאפשר להתעכב בתוך של חברו: