מאירי על פסחים לז

הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש אבל לא לתרומה מעתה הסלת והקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתן פסל את כולן וכבר ביארנוה באחרון של חגיגה:

הידים שניות לעולם ומיטמאות בכל טומאה לעשות שניות ואפי' בסתם מפני שהן עסקניות ודבר זה גזרת חכמים ותקנת שלמה ובית דינו ולא גזרו בטומאה זו במקדש ואפי' נגעו בטומאה כל שאינה טומאה המטמאה את כל הגוף אינה מטמאה את הידים במקדש וכל שכן סתם ידים ואם נגעו בקדש לא פסלוהו וכן הדין בכלים שכל כלים שנמצאו אפי' ברה"ר טמאים מפני שהם בחזקת טומאה שמא נטמאו במת או בזב ואעפ"כ כלים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ מן הסכינים מפני חומר הקדשים ומ"מ מחט שנמצאת בבשר קדש הואיל וכבר נשחטה והמחט ספק טמאה כגון שבאה מחוץ לירושלים חסומה שעל כל פנים מחוץ לירושלים באה הסכין והידים טהורים אע"פ שנגעו במחט והבשר מיהא פסול ואם נמצאת בפרש הכל טהור ואפי' היה הפרש לח והיית רוצה לדונו במשקין שיחזרו ויטמאו את הבשר אינו כן שהפרש סתמו עבה ואף בלח מ"מ משקה סרוח הוא וסכין מיהא בענין זה אף בשאר מקומות טהור שהרי אם נגע בבשר אין אוכל מטמא כלי אף מדברי סופרים ואם נגע במחט הרי אין כלי שאינו אב הטומאה מטמא כלי אף מדברי סופרים שלא גזרו טומאה על הכלים אלא במשקין מגזרת משקה זב וזבה ומ"מ אם אבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר והרי חרב כחלל הרי אף גוף האדם טמא ממנו: