מאירי על פסחים כו

לחם תודה אינו קדוש קדושת הגוף ליפסל בלינה וטבול יום עד שישחט הזבח ואם אבד הזבח מביא זבח אחר ושוחט ומ"מ אם אמר זו תודה וזו לחמה ואבדה תודה אינו מביא תודה אחרת על אותו לחם אלא פודין את הלחם ויצא לחולין ולוקח בדמיהם תודה או לחמי תודה אבל אבד הלחם מביא לחם אחר מפני שהלחם בא בשביל התודה ולא התודה בשביל הלחם וכל שלא נשחט הזבח ונטמא הלחם הואיל ואינו קדוש קדושת הגוף אינו נשרף אלא פודהו ויוצא לחולין שמ"מ משהפרישם ואמר הרי אלו לתודתי קדושת דמים חלה עליו עד שישחט הזבח ויקדשם קדושת הגוף נשחט הזבח נקדשים קדושת הגוף אע"פ שלא נזרק הדם ואע"פ שמ"מ לא הותר עד שיזרק הדם כל שצריך שני דברים להיתירו ר"ל שחיטה וזריקה האחת לבד מעלה לקדושת הגוף להפסל בלינה וטבול יום ולמדת שאם נשפך הדם בין קודם שנתקבל בכוס בין אחר שנתקבל בכוס אין עוד פדיון ללחם אלא שיוצאין לבית השריפה ומ"מ אין נשרפין מיד אלא לכשיבאו לידי נותר ואין חלוק בזה בין נשפך קודם שנתקבל בכוס כדי לזרקו לנשפך אחר שנתקבל בכוס שאף האומר בנתקבל בכוס שהוא כזרוק לא אמרה אלא ליפסל אבל ליאכל ודאי עד שיזרק:

אף שתי הלחם של עצרת לא הוקדשו אלא בשחיטת הכבשים ומשנשחטו הכבשים הוקדשו ליפסל ביוצא ושלא לפדות אבל אינו ניתר באכילה עד שיזרק הדם מעתה שחטן לשמן ונזרק הדם לשמן קדש הלחם בין ליפסל בין ליאכל שחטן לשמן וזרק הדם שלא לשמן לחם קדוש ליפסל ואינו קדוש ליאכל וכבשים עצמן אפי' נשחטו שלא לשמן כשרים אלא שלא יעלו לשם חובה ויזרק הדם ויאכל הבשר כמו שביארנו במסכת יום טוב:

ולענין ביאור סוגיא מה שנאמר בה לעולם שנשחט הזבח אתה צריך לפרשה בדיעבד שהרי לכתחלה אין מביאין קדשים לבית הפסול והיאך נשחט בארבעה עשר או שמא לדעת האומר מביאין שהרי נחלקו בה וכמו שאמר בסוגיא זו למעלה וקסבר אין מביאין קדשים וכו' אלמא שיש סוברים שמביאין וכן מה שאמרו בה כמאן כר' כלומר ואינו יכול לפדותה ובמסכת מנחות פרק התכלת שנחלקו אביי ורבא לדעת רבי ואמרו שם מאי בינייהו למתפש פדיוניה לאביי אליבא דרבי לא תפיס פדיוניה כלומר לא נפיק לחולין ולרבא אליבא דר' תפיס ונפיק לחולין כבר פירשוה בתוספות לאביי לא תפיש שאם אמר זו תחת זו אין לה קדושה שאינה קדושה כל כך לתפס קדושה על הפדיון ולרבא תפיש והלכה כרבא כמו שיתבאר במקומו: