מאירי על פסחים רלח

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ישנו מקצתם יאכלו כולם לא יאכלו ר' יוסי אומר אם נתנמנמו יאכלו ואם נרדמו לא יאכלו אמר הר"ם נתנמנמו והוא שיתחילו לישון ולא ישתקעו בשינה אבל שומעין כשידברו להם ואם קראם אדם עונין מיד ונרדמו הוא שישתקעו בשינה אפיקומן הוא אכילת הפרפראות שאדם אוכל אחר סעודתו וכגון מיני קטניות והזרעים הקלויין והגרוגרות והצמוקים והשקדים וכיוצא בהן והלכה כר' יוסי:

אמר המאירי אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ונחלקו בגמ' על ענין זה שלדעת רב פירושו שלא יעקרו מחבורה לחבורה ומלת אפיקומן אפיקו מאני ר"ל הוצאת כלים ואמר שאחר שאכל בסוף סעודתו מבשר הפסח אסור לו לילך לחבורה אחרת לאכול שם אפי' שאר מינין ולא מחשש שמא יבא לאכול עמהם מן הפסח שלהם שזה אף במקומו אסור שאין פסח נאכל אלא למנוייו אלא מחשש שמא יביא מן הפסח שלו באותה חבורה ויאכל שם ואין הפסח נאכל בשתי חבורות שנאמר ולא יוציא מן הבית מן הבשר חוצה הא במקומו רשאי הוא לאכול אחר הפסח כמה שירצה עד שלא יברך ברכת המזון ושמואל אמר שאף במקומו הוא אסור בדברים המשביעים והוא שאמר כגון ארדיראי לי וגוזליא לאבא שהם ממינים המשביעים הא פירות מותר ומלת אפיקומן פירושו הוצאת מינין ור"ל מינין המשביעים ור' יוחנן אמר כגון תמרים וקליות ואגוזים ר"ל שאף במיני פירות אסור ואין לו לאכול אחר הפסח כלל וכן הלכה וטעם הדברים אם מפני שלא ישכח מלגמור את הסדר אם מפני שלא לפכח טעם הפסח ואע"פ ששותה שני כוסות אחריו אין השתיה מפכחת טעם הבשר:

ובגמ' נחלקו בזמן הזה אחר מצה אם מפטירין אחריה אם לאו שלדעת מר זוטרא מפטירין ואין מחמירין בה כפסח ונראה טעמו מפני שהפסח צריך לאכול על השובע להיות כל אכילה שאחריה אכילה גסה ואם יאכל אחריו נראה כאילו לא אכלו על השובע ומצה אינה צריכה ליאכל על השובע ורב יוסף אמרה אף במצה עצמה ונראה טעמו שהטעם אינו אלא שלא ישכח סדרו ואף במצה ראוי לחוש או שמא מצה באחרונה זכר לפסח היא ונגררת בחקות הפסח:

ולענין פסק מיהא גדולי הפוסקים כתבוה לאיסור וכן נהגו הכל שאחר אכילתם אוכלים כזית מצה ואין טועמין אחריה כלום חוץ משתיית שני כוסות או שלש בהלל הגדול ומשם ואילך אף שתייה ביין נאסרה לו שלא התירוה אלא בחמישי ולצמא וי"א שלא מצינו שתיה נאסרת אף מחמישי ואילך ולא אסרו אלא בין שלישי לרביעי ושלא ישתכר הא משנגמר סדרו ישתכר ואנו אין לנו ולא נאסרה בו אלא אכילה והדברים נראין כדעת ראשון ואף לדבריהם מנהג קבוע לאיסור: