מאירי על פסחים כא

אסור לקצור בארץ ישראל מין מחמשת המינין שבתבואה קודם לקצירת העומר שהרי אמרה תורה על העומר ראשית קצירכם ולא סוף דבר קצירה גמורה אלא אפילו קטיפת מלילות מן הקרקע שלא מגזרת אכילה נאסר עד שנאמר ששינויו מזכירו ושיהא מותר בקטיפה וכן כשיטחננו וירקדנו שיעשה הכל בשינוי כגון טחינה ברחים של יד והרקדה על גבי נפה אלא גזרת התורה היא ואף בשנוי אסור ומ"מ לא נאסר אלא במקומות הראויים להביא עומר מהם אבל מקומות שאין ראוים להביא עומר מהם מתוך שאין תבואה שלהם יפה כגון בית השלחים ובית העמקים מותר לקצור לפני העומר אף בלא שינוי אחר שיש שם חשש פסידא אבל לא יגדוש שאין בזה שום פסידא:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה בתוך הנר כדי שיתקיים הנר זמן כששמנה מתחסר והולך שמתוך שהוא כלי אחר מובדל מן הנר עצמו אינו נותן אל לבו ושמא ישתמש בו ומאחר שהקצהו לכך כבר בטלו לשם ונמצא עכשו גורם כבוי בתשמישו ואפי' היתה אותה שפופרת של חרס שהוא מאוס והיה לנו לומר שמיאוסו ירחיקהו מלהשתמש אעפ"כ אסור וכבר ביארנוה בשני של שבת במשנה השלישית:

העניבה מותרת בשבת כמו שיתבאר במקומו ומתוך כך חבל דלי שנפסק עונבו וכל שכן שכורך עליו פונדא ר"ל חוט של משיחה או פסיקייא ר"ל חתיכת בגד ואין גוזרין מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה ומ"מ קושרין דלי בפסיקייא שהרי אינה של קיימא שהרי יתירנו לאלתר אחר שידלה אבל לא בחבל שכך הוא דרכו ונמצא מבטלו אצל הדלי ונעשה קשר של קיימא ומ"מ בחבל של גרדי שהוא צריך לו ואין דרכו ליבטל שם וכן שאינו ראוי כל כך למלוי מותר שאין זה קשר של קיימא וכבר כתבנוה במסכת שבת פרק אלו קשרים:

הבכור אסור להטיל בו מום כדי שיאכל במומו ולא סוף דבר להטיל אלא אפי' לגרום וכל שהטיל או שגרם קונסין אותו ואינו נשחט על אותו מום עד שיפול בו מום אחר בכור שאחזו דם ומתירא שמא ימות הרי זה מקיזו אף במקום שהקזתו עושה מום בודאי ובלבד שלא יהא מתכוון וכל שלא נתכון למום אע"פ שנעשה מום על ידה כגון פגימת שפה או אוזן או חתיכת עצם הרי זה נשחט עליו: